--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> קימפולונג >> ספר קימפולונג >> כרך א >> גורלה של קהילה יהודית
 
 
קימפולונג
ספר זכרון לקהילת יהודי קימפולונג-בוקובינה והסביבה
כרך א'  חלק ראשון פרק א' - קימפולונג והסביבה
גורלה של קהילה יהודית
 
 

ש. אבני

 קימפולונג-בוקובינה BUCOVINA-CAMPULUNG
 גורלה של קהילה יהודית בבוקובינה
 מראשיתה ועד אחרי השואה
 

בשנת 1941, שנה שבה השיגו רוצחי היהודים שיא בתהליך השמדת יהודי מזרח-אירופה, נמנו בעיר המחוז קימפולונג-בוקובינה, לפי מפקד האוכלוסיה היהודית, 1,681 יהודים. מספר זה היווה כ15.7- אחוזים מאונלוסיית העיר, אשר היתה מורכבת מרומנים, אוקראינים, יהודים, גרמנים ופולנים, הרכב שכיח ברבות מערי בוקובינה.
ב22- ביוני 1941 פרצה מלחמה בין גרמניה הנאצית לברית-המועצות. חלפו פחות משנתיים מאז נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (ב23.8.1939-) - הסכם שהקל על גרמניה לפתוח במלחמת העולם השניה (ב1.9.39-), והנה, גרמניה הנאצית התקיפה את בריה"מ. רומניה הצטרפה למלחמת הנאצים נגד שכנתה ממזרח, כי ראתה במלחמה זאת הזדמנות להחזיר לעצמה את בסרביה ובוקובינה הצפונית, שני איזורים אשר נלקחו ממנה ב26- ביוני 1940. באותו יום הגישה בריה"מ אולטימאטום לרומניה לפנות את שני האיזורים הנ"ל. לרומניה לא נשארה ברירה, אלא להיכנע. סיפוח שני איזורים אלה לבריה"מ, היה כלול בהסכם שבריה"מ חתמה עם גרמניה הנאצית.
ניהול המלחמה במזרח אירופה נתן לגרמנים הזדמנות להתחיל בהשמדת היהודים שנמצאו בשטחים הכבושים והרומנים הצטרפו גם הם למבצע השמדת היהודים.
יהודי בסרביה ובוקובינה הצפונית, שנשארו בחיים לאחר הוצאות להורג המוניות, עם התקדמות הצבאות הגרמנים והרומנים, גורשו על ידי הרומנים מבתיהם. הם נדדו בשיירות בכבישי בסרביה ובוקובינה עד שרוכזו בכמה מחנות בתנאים איומים.
בסוף אוגוסט נחתם בין גרמניה הנאצית ורומניה הסכם לפיו, הגרמנים מסרו לאדמיניסטרציה של הרומנים את האיזור הכבוש בשטח בריה"מ שבין הנהרות דניסטר ובוג. לאיזור זה שקיבל שם זמני: טרנסניסטריה (כלומר, מעבר לדניסטר), גירשו הרומנים את היהודים שרוכזו במחנות בבסרביה וכן את יהודי דרום-בוקובינה, את יהודי איזור דורוהוי וכן יהודים מסויימים משאר איזורי רומניה. הגירוש התחיל בתשיעי באוקטובר 1941.
יש לציין את ההבדל הניכר בין גורלם של יהודי דרום-בוקובינה לזה של יהודי בסרביה ובוקובינה הצפונית. הדרום בוקובינאים הוצאו מבתיהם החל מ9- באוקטובר 1941 והובאו ברכבות עד לנהר הדניסטר, מובלים בקרונות משא ובתנאים קשים. יהודי בסרביה והצפון בוקובינאים הוצאו מבתיהם עוד ביולי, והובלו בשיירות סחור-סחור בכבישי בסרביה ובוקובינה הצפונית במשך ימים ולילות. הם נשדדו מרוב חפציהם, לנו תחת כיפת השמים, נרצחו, נאנסו והורעבו. לבסוף רוכזו הנשארים בחיים בכמה מחנות ומצבם האיום נמשך עד לראשית אוקטובר 1941. אז הוצעדו שוב ברגל עד לנהר הדניסטר. בדרך נשדדו שוב, אם עוד נשאר להם משהו, הוכו באכזריות ואפילו נורו (אלה שלא עמדו בקצב השיירה). המפגש בין הדרום בוקובינאים עם ידידיהם ואפילו קרוביהם מן הצפון שהגיעו ברגל, זיעזע אותם עמוקות. הם נפגשו בשלדי-אדם, קרועים ובלויים,
מורעבים, גופותיהם מכוסים פצעים. "האם זה הגורל שמצפה גם לנו?" שאלו בפחד ואימה. אכן, מכאן ולהבא זה היה גורלם, לפחות של רובם.
ובכן, ב12- באוקטובר 1941 עזבו יהודי קימפולונג את בתיהם ואת עירם. כולם גורשו: אנשים, נשים וטף בלי יוצא מן הכלל, אפילו הגוססים. כולם יצאו אל הבלתי נודע. יותר מאוחר התברר, לפי סיפורו של קלמן פולק, שבזמן שכל יהודי קימפולונג גורשו, נשארו כ5- יהודים, ביניהם היה אחד שהיה כלוא בבתי כלא. כן נשארו הרוקח פרידמן אברהם ואשתו, מפני שלא מצאו רוקח מחליף. לאחר זמן מה גורשו גם הם.


למה קימפולונג-בוקובינה?
'שם העיר ברומנית הוא: קימפולונג-מולדובנסק, כלומר: של מולדובה ורק היהודים קוראים לה: קימפולונגבוקובינה, כפי שקראו לה האוסטרים. ההסבר שלנו מתייחס לקימפולונג-מולדובנסק.


ממתי קיימת קימפולונג כיישוב אנושי ומתי הופיעו יהודים בקימפולונג?
במשך מאות בשנים, עד שנת 1769 היתה בוקובינה, שקימפולונג היא אחד ממחוזותיה (אנטל), חלק מנסיכות "מולדובה" שבראשה עמד נסיך-שליט בשם וויווד (Voevod). שליטי מולדובה הראשונים אפילו קבעו את עיר המלוכה שלהם בעיר הבוקובינאית סוצ'יאווה, עיר שכנה לקימפולונג. עד היום יכול המבקר בסוצ'יאווה (Suceava, ביידיש שנץ) לראות את חורבות ארמון המלוכה של נסיכי מולדובה.
נוסע העובר מצפון-מולדובה לבוקובינה הדרומית, יתחיל את מסלולו בסוצ'יאווה הנמצאת ממש על הגבול שבין מולדובה לבוקובינה. מסוצ'יאווה, בנסיעה ישירה מערבה, יגיע לעיר גורה-הומורולוי וממנה לקימפולונג-בוקובינה, כלומר קימפולונג של מולדובה, להבדילה מיישובים אחרים שגם שמם קימפולונג. מקימפולונג מערבה עולים על רכסיהם

 
חלק ממראה העיר קימפולונג

המזרחיים של הקרפטים. מערבה, דרך קארליבאבה, מגיעים למרמורש (Maramures). נהר הביסטריצה (Bistrita) חוצה את קארליבבה לשניים והוא הגבול שבין בוקובינה למארמורש. מערבית-דרומית, דרך ואטרה-דורניי (Dornei-Vatra), מגיעים לטרנסילווניה. הרי הקרפטים חוצים בין קימפולונג (לשם הקיצור לא נוסיף תמיד קימפולונג-בוקובינה) לטרנסילווניה. בדרך זו, השניה, המגיעה לביסטריצה, היו עוברים שיירות של סוחרים שהיו מעבירים סחורות מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח. בקימפולונג היו עוברות השיירות מהכא להתם ומהתם להכא. מכיוון שבין מעבירי השיירות היו גם יהודים, יש להניח שסוחרים יהודים עברו בקימפולונג עוד בזמנים רחוקים.
מבחינת נופה, קימפולונג היא פנינת יופי ממש. רכסי הרים גבוהים, על פסגותיהם הנישאות, מעטרים אותה מכל צדדיה: רכסי הראראו (Rarau) והג'מאלאו (Gimalau) בדרום-מזרח וה"אובצינה-פרדיאולוי" (Feredeului Obcina) בצפון-מזרח. מדרונות ההרים המכוסים יערות עצי אשוח, אורנים ושאר עצי מחט, מעניקים לתושבי העיר ולמבקריה נופי-עד ירוקים מאופק לאופק בכל ימות השנה, אוויר צח רווי "אוזון", אתרי תיור נהדרים בהרי הסביבה, ומימיו הזורמים של הנהר מולדובה, החוצה את העיר לאורכה.
העיר קימפולונג יושבת בשקע מדרונותיהם המזרחיים של הקרפטים, בגובה 621 מ' מעל פני הים. הריה עומדים לה כקירות מגן מפני רוחות עזות ומעניקים לה מזג אוויר נוח.
קיומה של נסיכות מולדובה כישות פוליטית בפני עצמה, כנסיכות עצמאית, גם אם במשך הדורות הרימה מס למעצמות שכנות ובמיוחד לאימפריה העותומנית, מתחיל - לפי מה שכותבים ההיסטוריונים הרומנים - בשנת 1359, כאשר הגיע נסיך בוגדן (Bogdan) ממרמורש ושיחרר את האיזור מידי ההונגרים.
סביר להניח שקיומה של קימפולונג כישוב אנושי, קדם בהרבה לתאריך הנ"ל. דבר זה נלמד ממקורות האגדה והבלדות של האיזור. אמנם אין מסמכים כתובים, אבל מניחים שקימפולונג קיימת מתקופה עתיקה, מימי הדקים והרומאים, ואולי עוד לפניהם. זאת ועוד: איזור קימפולונג היה בימי נסיכי מולדובה, רשות בפני עצמה מהרבה בחינות ("itOcol). שליטי מולדובה התחשבו במצב זה והעניקו לרשות זאת זכויות מיוחדות ופיטורים מהתחייבויות שונות כלפי השלטון המרכזי. דבר זה מוזכר בתעודה משנת 1411, בתקופת שלטונו של הנסיך הוויווד אלכסנדרו הטוב (Bun cel Alexandru). בתעודה משנת 1411 מוזכרת "הרשות של קימפולונג". מצב מיוחד זה נמשך מאות בשנים. משעבר השלטון בבוקובינה לאוסטריה, בשנת 1774, שלטונות אוסטריה מתייחסים למצב זה של "רשות בפני עצמה" שמצאו אותה בקימפולונג.

מתי הגיעו יהודים לקימפולונג?


על ראשית הופעת היהודים בקימפולונג, יש רק השערות. לפי גירסת ההיסטוריון הרומני ג. ז'ורסקו (Giurescu .[)) נמצאו יהודים במולדובה מקדמת-דנא, הן כסוחרים והן כבעלימלאכה, הן כתושבי קבע באיזור והן כעוברי-דרך לצורכי מסחרם. הנסיך אלכסנדרו הטוב, אותו הזכרנו, העניק זכויות ליהודים לסחור בארצו ולעבור בה. ממילא ניתן להניח שגם בבוקובינה, שהיתה חלק אינטגרלי של מולדובה, נמצאו יהודים. באותם הזמנים קנו סוחרים יהודים סחורות בפולין והעבירון דרך מולדובה דרומית אל האימפריה העותומנית. כמו כן העבירו סחורות מערבה, מפולין להונגריה. יש לשער שסחורות אלה אשר היו מיועדות לטרנסילווניה, עברו לשם דרך קימפולונג.
מהספרות הרבנית הענפה של "שאלות ותשובות" אנו למדים דרך אגב, פרטים רבים על חיי היהודים במולדובה. ("שאלות ותשובות" הם חילופי מכתבים בין רבני הדור. רב פוסק-הלכה, שהתקשה בפתרון בעייה הלכתית שהובאה בפניו, הריץ מכתב לרב אחר, גדול ממנו בתורה, מפרט את פרטי המאורע ומבקש את דעתו. הרב הנשאל עונה בפלפול ומנסה לפתור את הבעיה בציטוט מן המקורות. מתוך פירוט המקרה, אנו למדים על חיי היהודים בתקופה הנ"ל). לדוגמא: הרב יוסף קארו (1575-1488) מחבר ה"שולחן ערוך", רב ואב בית-דין בעיר התורכית ניקופול, (בטרם עבר לגור בצפת) נשאל בעניינו של יהודי, שהעביר בהמות מפולין לתורכיה ונרצח במולדובה על ידי שודדים שהתקיפוהו. אלמנתו מבקשת להתירה מעגינותה והבעיה היא שאין עדים למקרה.
במסמכים שפרסמה הפדרציה של קהילות רומניה, שהודפסו בספר בשנת 1988, מובא בין השאר דו"ח של מיסיונרים פרנציסקנים שביקרו במולדובה בשנת 1634, בו הם מעידים על נוכחותם הרבה של יהודים במולדובה.
מסמך משנת 1684 מאשר קיומם של יהודים מעטים באיזור קימפולונג. במסמך נאמר שהיחס של תושבי האיזור ליהודים הוא טוב ואין כל הפליה כלפיהם (המסמך מובא ע"י הוגו גולד בספרו "תולדות היהודים בבוקובינה").
אין ספק שיהודים נמצאו כל הזמן בבוקובינה, כפי שנמצאו במולדובה. היו נסיכים שהוכיחו רצון טוב כלפי היהודים, ואפילו ביקשו מהם לבוא למולדובה ולסחור בה. כזה היה הנסיך אלכסנדרו הטוב, אותו הזכרנו. והיו נסיכים שהתנכרו ליהודים ואפילו רצחו בהם או גרשו אותם.
ממסמך ברומנית משנת 1766 אנו למדים על הקמתה של אכסניה בקימפולונג שאמורה היתה לשמש סוחרים יהודים שעברו במקום עם סחורותיהם. ממסמך זה אנחנו למדים שני דברים: על מעבר של יהודים רבים במקום, כאשר נזקקו לאכסניה, ועל קיומם של יהודים במקום - אלה שהקימו את האכסניה.
בשנת 1790 (כבר תחת שלטון האוסטרים) מוזכרים יהודים מגדלי בקר שנמנו על משלמי מסים לשלטונות קימפולונג. סביר להניח שאותם מגדלי הבקר היו קיימים עוד לפני בוא השלטון האוסטרי, כי הרי האוסטרים ודאי לא עודדו בראשית שלטונם, יישוב יהודים בבוקובינה.

קימפולונג תחת שלטון אוסטרי


בשנת 1769 כבש צבא אוסטרי את בוקובינה. חמש שנים לאחר מכן, ב1775-, סופחה בוקובינה לאימפריה האוסטרית. באותה שנה נמנו בקימפולונג 45 משפחות יהודיות (לפי פנקס הקהילות, רומניה, כרך ב', עמ' 512). הדבר מעיד על קהילה יהודית נכבדה, בהתחשב בעובדה שבכל בוקובינה נמנו באותה שנה כאלף משפחות יהודיות בלבד. יהודים אלה טיפחו קשרים הדוקים עם יהודי מולדובה ועם יהודי טרנסילווניה.
החל מתאריך הסיפוח לאוסטריה, שופעים מסמכים כתובים על המתרחש בבוקובינה. האדמיניסטרציה האוסטרית הצטיינה ברישום מדוייק של האוכלוסיה ושל נכסיה. במשך למעלה מ140- שנה שלטו האוסטרים בבוקובינה. בהתחלתו לא נעם השלטון האוסטרי ליהודים במקום. בשלב מאוחר יותר השתפר המצב.
המושל הצבאי הראשון של בוקובינה היה הגנרל גבריאל פון ספלני (Spleny מ0ץ). הוא הציע לועדה הצבאית שפעלה בווינה, להכפיל את המסים המוטלים על היהודים. אמנם הועדה בוינה דחתה את הצעתו, אך הציעה לרסן את גידול האוכלוסיה היהודית ואפילו לצמצמה. בכל אופן יצאו גזירות רבות נגד היהודים, כגון "מס-החיתון". יהודי שרצה לחתן את בנו, נאלץ היה לשלם מס, שהלך וגדל. נלומר, לחיתון הבן השני גדל המס מאשר לראשון, ולבן השלישי המס היה עוד יותר גדול, וכן הלאה. ברור שמטרת המס הזה היתה, לצמצם את ממדי ילודת היהודים.
הגזירות נגד היהודים הלכו והחריפו עם מינויו למושל, בשנת 1778, של גנרל קרל פון אנצנברג (Enzenberg חסי) במקומו של פון ספלני. אנצנברג, אנטישמי מושבע, פרסם גזירות אנטי-יהודיות חדשות לבקרים והצליח להפוך את יהודי בוקובינה למעמד נחות, משולל זכויות. אנצנברג הכריז כי "היהודים הם אספסוף מזיק וטפילי, החיים על חשבון הנוצרים".
רבים מיהודי מולדובה, כולל בוקובינה, שהיו מוגבלים בעיסוקים שמותר היה להם לעסוק בהם, התפרנסו גם מחכירת אחוזות ובתי-מרזח. אנצנברג אסר עליהם זאת. את הגזירה ביטל מושל למברג (גליציה) שאנצנברג היה כפוף לו. אנצנברג אסר על יהודים לבנות בתים והתיר חכירת אחוזות רק לאלה שעבדו את האדמה במו ידיהם או בעזרת בני-המשפחה, או באמצעות פועלים יהודים. אולם, עצם החכירה נעשתה בלתי אפשרית: ליהודים לא היתה זכות חתימה על מסמכים וממילא לא יכלו לחתום על מסמכי חכירה, אלא אם כן התנצרו.
במאי 1781 פרסם הקיסר יוסף השני הצהרה ובה המליץ להפוך את היהודים לאזרחים מועילים "ולהרחיקם מעסקי נשך וריבית קצוצה ומרמאות במסחר". הוטל על היהודים ללמוד במשך שלוש שנים גרמנית. השימוש בעברית וביידיש הותר רק בבית-כנסת.
בועדה שהקי-ם אנצנברג לפעול לביצוע הצהרת הקיסר הוחלט שהמסחר הוא חיוני לאיזור. ומכיוון שרק יהודים עוסקים במסחר, יש להתייחס אליהם בסבלנות בתחום הזה. יחד עם זה הוגבלו המקומות שבהם מותר ליהודים לעסוק במסחר ל5- במספר והם: צ'רנוביץ (Czernowitz), ברומנית צ'רנאוץ - (Cernauti), קימפולונג, סירט (Siret), קאפול-קודרולוי (Codrului Capul) וזסטבנה (Zastavna).
במרס 1782 גירש אנצנברג את היהודים "פושטי היד"... פושטי-יד נקראו אצלו הרוכלים למיניהם, חזנים ומלמדים, וכל אלה שהמס השנתי שלהם לא הגיע לארבעה פלורין. הוא גירש 375 משפחות מתוך 1,050 משפחות יהודיות תושבי בוקובינה, ומקימפולונג גורשו שמונה משפחות המונות 21 נפשות.
עוד לפני כן, בשנת 1779, פרסם צו האוסר כליל על יהודים לשבת בקימפולונג. שלטונות האיזור ביקשו לבטל את הגזרה ולהשאיר את היהודים בעירם, אך השלטון המרכזי בווינה דחה את הבקשה. נראה שהפקידים המקומיים קיבלו שוחד ולא ביצעו את פקודת השלטון המרכזי. רק בשנת 1792 ניתנו ליהודי קימפולונג רשיונות מיוחדים לגור בעיר. עד אז לא נכללה קימפולונג בקרב הערים שהישיבה בהן ליהודים מותרת. (לפי פנקס הקהילות, כרך ב', רומניה עמ' 512).
הגזירות נעשו לבלתי נשוא ויהודי בוקובינה החליטו לשלוח משלחת לווינה, להביא את תלונותיהם בפני המועצה הצבאית בווינה. משעברה המשלחת את גבול גליציה, נעצרו חבריה והוחזרו לבוקובינה, עונו והועמדו לדין באשמת קשירת קשר והפרת הסדר הציבורי. משלחת נוספת הצליחה להתחמק ולהגיע לווינה והגישה את תלונותיה. התוצאה: מצב היהודים הורע. המועצה בווינה קיבלה את גישת אנצנברג והגישה דו"ח לקיסר שבו נאמר, כי המסחר היהודי מבוסס על ריבית קצוצה וכי הם מרעילים את
האוכלוסיה הנוצרית באלכוהול. על סמך דו"ח זה אישר הקיסר את האמצעים שנקט אנצנברג והמשלחת היהודית הוחזרה לבוקובינה תחת משמר.
ב1776- נכללה בוקובינה בגליציה והוצאה מסמכותה של הועדה הצבאית. היא הועמדה תחת שלטון אזרחי. המצב הוטב ויהודים רבים עברו מגליציה לבוקובינה. ב1787- חויבו היהודים להירשם לגיוס צבאי ולשנות את שמותיהם לשמות גרמניים.

נסיונותיו של הקיסר יוסף השני


באחד בנובמבר 1789 נכנס לתוקפו "תקנון היהודים" שיזם הקיסר יוסף השני (1800-1765). לקיסר האוסטרי היה חלום לחנך את היהודים ולהפכם, כביכול, מפראי אדם - כפי שסברו אז הנוצרים שונאי ישראל - לאנשי תרבות, לאזרחים מועילים למדינה ולהרחיקם מענייני ריבית קצוצה ורמאות במסחר, כדברי המסיתים נגדם. הקיסר יוסף השני האמין שהסיבה למידות הרעות שהנוצרים מנו ביהודים היא הפנטיות הדתית שלהם, וניסה למתן את דתיותם.
היה בתקנון זה נסיון לבולל את היהודים. לפי התקנון רשאי היה כל יהודי לבחור במקצוע שבו רצה: לחכור כמה אדמה שרצה (בתנאי שיעבד אותה במו ידיו או בעזרת משפחתו) לעסוק במסחר ולהקים בתי-חרושת, בתנאי שספרי החשבון ינוהלו בגרמנית. היהודים יוכלו לגור בכל עיר שירצו, בתנאי שיציגו אישור שסיימו בית-ספר גרמני. בוטל הסימן המיוחד, הטלאי הצהוב על בגדי היהודים. מס הנישואים בוטל, אך הנישאים הוצרכו להציג אישור-סיום בית-ספר גרמני.
הקהילה היהודית בוטלה כמוסד, ונשארה בתפקיד של איגוד דתי. אסור היה ליהודים להשתמש בפומבי בעברית או ביידיש, אלא רק בבית הכנסת. על פתיחת בית-כנסת או בית עלמין מיוחד ליהודים הוטלו מסים כבדים (אלפיים פלורין לבית-כנסת או לבית-עלמין) ואפילו על "מנין" בבית פרטי הוטל מס.
נשארו רק שתי קהילות בכל בוקובינה: בצ'רנוביץ ובסוצ'יאווה. כל שאר הקהילות סופחו לשתי אלה. קימפולונג השתייכה לקהילת סוצ'יאווה. הקהילה היהודית אולצה לייסד בתיספר ששפת הלימוד בהם גרמנית. השלטונות הביאו מורים, יהודים מתבוללים, מגליציה וממורוויה. ההורים נאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר אלה, בנים ובנות, ללמוד גרמנית. רק ילדים שלמדו בבתי-ספר אלה, יכלו ללמוד גם ב"תלמוד-תורה". יהודים רבים ראו בבתי-ספר אלה אסון. הם העדיפו לשלם קנסות ואפילו לשבת בכלא ולא לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר, שלפי דעתם יביאו את צאצאיהם לידי שמד.
המפנה הגדול לטובה במצב היהודים בא עם המהפכה של שנת 1848. בעקבות המהפך זכתה בוקובינה להיות חבל עצמאי. היהודים זכו לזכויות והפכו לגורם בכלכלה הבוקובינאית. הם יכלו לגור בכל מקום, בעיר ובכפר, רכשו אחוזות ובתי-עסק, הקימו בתי-חרושת והתפתחו בכל השטחים.
בשנת 1871 התפקדו בקימפולונג 665 יהודים. תהליך זה של גידול מספר היהודים בכל ישוב בוקובינה הלך וגדל, הלך והתפתח. 19 שנה לאחר מכן, בשנת 1890, נמצאו בקימפולונג-בוקובינה 1,163 נפשות - 18.2 אחוזים מכלל האוכלוסיה. ב19- שנה כמעט והוכפל מספר היהודים. הם חדרו לכל ענפי המסחר והיצור. הם אלה שהקימו את ענף העץ ובנו מנסרות. כמו כן פיתחו מחצבות, טחנות לטחינת גרעינים ועוד.
מספר הצעירים היהודים שהלכו ללמוד באוניברסיטאות באוסטריה התרבה ויהודים רבים

חדרו לענף המקצועות האקדמיים. בשנת 1889 עבדו בבוקובינה 37 רופאים יהודים מבין סך של 69 רופאים שהיו באיזור. מבין 59 עורכי-הדין שפעלו בבוקובינה באותה שנה, 37 היו יהודים. הקמת אוניברסיטה בצ'רנוביץ בשנת 1875 הקלה מאוד על לימודים גבוהים ומספר הסטודנטים היהודים הלך וגדל. בצ'רנוביץ לימדו גם הרבה פרופסורים יהודים. הפריחה היתה אדירה.
עד 1910 נמצאו 85% מן האחוזות בידי היהודים. הם פיתחו ענפי חקלאות חדשים כגון גידול פרי וטיפוח עדרי בקר, ובכך הם היו פעילים בכל שטחי החיים. בבוקובינה, שרוב אוכלוסיתה היתה אוקראינית, רומנית ועוד, תרמו היהודים לתהליך הגרמניזציה של האיזור. היהודים נכנסו גם לפוליטיקה. בשנת 1861 הוקם פרלמנט איזורי ובו 29 צירים והוא כלל גם יהודים. הפעילות התרבותית שהתפתחה היתה רב-גונית וכללה גם תרבות יידיש וגם את התנועה הציונית.
גם בקימפולונג ניכר היה השגשוג, שהיה כללי לכל בוקובינה. יהודי קימפולונג חדרו לכל ענפי המלאכה והמסחר וגם למקצועות החופשיים. בסוף המאה הקודמת כבר היו בקימפולונג רופאים ועורכי-דין יהודים. היהודים הם שפיתחו את ענף העץ. שני בנקים, של בעלי מלאכה ושל הסוחרים, היו של יהודים (פנקס הקהילות, רומניה כרך ב', עמ' 513). כפי שנראה להלן, גם החיים התרבותיים והדתיים התפתחו.
היהודים נטלו חלק בחיי הציבור של העיר ונציגיהם פעלו בהנהגה המקומית, גם בתקופה האוסטרית וגם בתקופה הרומנית, עד לסוף שנות השלושים.
בשנת 1913 הגיע מספר היהודים בקימפולונג ל3,500-. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החל משנת 1914, הלך והתמעט מספר היהודים בבוקובינה וזאת בשל פלישת הקוזקים, שעשו שמות בקרב היהודים: שדדו, אנסו, שרפו ורצחו. צבאות הצאר פלשו במשך המלחמה שלוש פעמים לבוקובינה. הם רדפו את היהודים. טענו שהיהודים נאמנים לאימפריה ההבסבורגית. רבים מן היהודים נמלטו למקומות שונים באימפריה
האוסטרו- הונגרית. הם הגיעו לווינה, לבוהמיה, לטרנסילווניה ועוד. יותר ממחצית יהודי קימפולונג נמלטו אז מיד לאחר כיבוש האיזור על ידי הרומנים. במפקד שנערך על ידי הרומנים בשנת 1930 נמצאו בקימפולונג רק 1,488 יהודים שהיוו 14.7 אחוזים מן האוכלוסיה הכללית, כלומר פחות ממחצית מאשר בשנת 1913.

תחת שלטון הרומנים


לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, פנה הקיסר קרל - אחרון קיסרי אוסטריה, באמצעות ראש ממשלתו, לכל תושבי בוקובינה והציע להם חירות לאומית. בעקבות פניה זאת התארגנו כל המיעוטים בחבל ארץ זאת במסגרות לאומיות נפרדות. כל לאום באוכלוסיית בוקובינה הקים "מועצה לאומית" משלו. בין השאר הוקמה גם מועצה לאומית יהודית. בכנס של המועצה הלאומית היהודית השתתפו נציגי ההסתדרות
הציונית, נציגי פועלי-ציון, נציגי הסוציאל-דמוקרטים ועוד. נתקבל מצע שבו נדרשו: זכות להגדרה עצמית ליהודים, נציגות יחסית בכל הגופים הציבוריים, הזכות לעליה לארץישראל ומתן זכות למינהל עצמי לישובים החדשים המוקמים שם.
 לאחר התפוררות האימפריה האוסטרו- הונגרית וחתימת הסכמי שביתת-הנשק בנובמבר 1918, התחיל מאבק קשה בין המועצה הלאומית של הרומנים לבין המועצה הלאומית של האוקראינים. המועצה הלאומית של הרומנים שאפה להתאחד עם רומניה. האוקראינים רצו להתאחד עם הממשלה האוקראינית שהוקמה בקייב ואילו היהודים נשארו נייטרלים. ב-וו בנובמבר 1918 עבר הצבא הרומני את הגבול וכבש את כל בוקובינה. המועצה
האוקראינית דרשה מן המפקדה הרומנית שלא להיכנס לאיזור שבין הנהרות סירס ודניסטר בטענה שבאיזור זה רוב האוכלוסיה אוקראינית (מצב שלאחר שנים יצר את דרישת ברית המועצות לסוברניות על בוקובינה הצפונית). הצבא הרומני לא התחשב בדרישת האוקראינים וכבש את בוקובינה כולה.

היהודים לא רוו נחת מן הצבא הרומני, מפני שהוא התנהג בברוטליות (25 צליפות באחוריים על כל דבר קטן) ובסחיטת שוחד. מלבד זאת הבינו שמצבם הולך ומתקדר. לאחר שנים כה רבות של חיים טובים באימפריה האוסטרית, נראה להם שאופקם הולך ונעשה קודר, מה גם שידעו שהרומנים לא ששים להעניק להם זכויות אזרח, ואפילו מתכוונים לקחת מהם זכויות, בהן זכו תחת שלטון אוסטריה.

כידוע, בועידת ורסיי שם נוהל משא ומתן על השלום, בעלות הברית - המעצמות שניצחו במלחמה והן שהכתיבו את תנאי השלום - הכריחו את הרומנים להעניק זכויות אזרח שוות לכל אזרחיהן כולל היהודים. הם טענו: לא ייתכן לשלול מיהודי בוקובינה או  טרנסילווניה, זכויות שהם השיגון מזמן. המעצמות התנו את סיפוחם של בסרביה, בוקוביקנה וטרנסילווניה לרומניה בהענקת זכויות אזרחיות שוות לכל התושבים, כולל היהודים. באין ברירה, נאלצו הרומנים לקבל את התנאי ולהעניק זכויות אלה גם ליהודי רומניה, שנחשבו עד אז כזרים בפני החוק. עקרון שוויון הזכויות נרשם בחוקה החדשה של רומניה שאושרה בפרלמנט ב28.3.1923-. (יצחק ברקוביץ, פרק רומניה עמ' 69).

השינוי המהותי שחל במצב יהודי בוקובינה לא הרנין את לבם. עם סיפוח בסרביה, טרנסילווניה ובוקובינה לרומניה, גדל מספר יהודי רומניה מ230,000- שהיו ברומניה שלפני המלחמה ל767,000-, כפי שהתפקדו ב"רומניה הגדולה" בשנת 1930. עד לסיפוח השטחים החדשים שררה ברומניה אנטישמיות ארסית. הם ראו ביהודים סיבה לכל צרותיהם ונחשבו לזרים שרצוי להיפטר מהם, ובעיקר מהשפעתם. והנה יהודי בוקובינה, שבמשך עשרות השנים האחרונות התפתחו יפה וראו טוב במשטר ההבסבורגי, נקלעו לשלטון שהתווכח אם להעניק להם זכויות אזרח. לאחר שהזכויות הוענקו מתוך כורח, השלטון התפתל ועשה ככל שביכולתו לא למלא אחרי ההתחייבויות שלקח על עצמו.
רבים ברומניה הצטערו מאוד על שממשלתם נאלצה להעניק ליהודים זכויות. בסתר לבם נשבעו לקעקע בכוח את הזכויות הרשומות בחוק... דברים שהוכתבו, לפי דעתם על ידי האינטרנציונל היהודי הכל-יכול. לדוגמה: הלימוד הגבוה נפתח בפני צעירים יהודים שמיהרו לבוא ללמוד באוניברסיטאות, שלפני כן היו סגורות בפניהם. הסטודנטים הנוצרים עשו כל אשר לאל ידם למנוע מן היהודים את הלימוד באוניברסיטאות. הם מנעו בכח הזרוע השתתפותם בקורסים ובעבודות המעבדה. צעירים יהודים שהתעקשו כן להשתתף בלימודים, קיבלו מכות רצח עד שלפעמים נזקקו לטיפול בבית-חולים. במקרים רבים גלגלו אותם במעלה המדרגות, או שזרקו אותם החוצה דרך החלונות (ראה ספרו האוטוביוגרפי של ד"ר ת. לביא (ברומנית) "לא היה חתול שחור", עמ' 13). חלק מן הפרופסורים שיתפו פעולה עם הסטודנטים הנוצרים בשאלות מכשילות לסטודנטים יהודים.
שוויון הזכויות פתח בפני יהודי רומניה את הכניסה לענפי כלכלה שונים שעד אז היו סגורים בפניהם. עכשיו ניסו יהודי ר~ט להיכנס לענפים אלה וכמובן שגם יהודי בוקובינה שאפו להשתתף בעסקים ב"רומניה הגדולה", אולם הרומנים עשו כל שביכולתם למנוע חדירת היהודים לענפי הכלכלה השונים. במחקר שפירסם בישראל הכלכלן ארתור אקסנפלד (ב"תולדות", מספרים 11-8) שהיה סוחר ותעשיין ברומניה, סגן יו"ר מועצת הסוחרים ברומניה וחבר ב"לשכת המסחר הארצית", הוא מתאר כיצד פוליטיקאים ואנשי עסקים רומנים עשו כל אשר לאל ידם, לדחוק את רגלי היהודים מענפי המסחר, המלאכה והתעשיה. הוא תיאר הקמת קואופרטיבים לייצור במטרה לדחוק את רגליו של בעל המלאכה היהודי. הוקמו בנקים עממיים בכפרים כדי להכשיל את הבנקים היהודים ולמעט את עיסקיהם. רבים מבני בוקובינה ודאי זוכרים כיצד בנקים יהודים פשטו את הרגל, כגון בנק שיבר בווטרה-דורניי וגם בקימפולונג ועוד. הוקמו קואופרטיבים למסחר כדי להתחרות עם המסחר היהודי. הקואופרטיבים הללו והבנקים זכו בהנחות מס ניכרות, בפטור ממכס והקלות נוספות, שעה שעל העסקים היהודים המקבילים הוטלו מסים חדשים לבקרים.
אקסנפלד מונה במחקרו המון חברות, מן החשובות בכלכלת רומניה, שיהודי לא יכול היה לחדור לתוכן, כגון הבנק הלאומי ושאר הבנקים הגדולים, חברת החשמל, בית החרושת לנייר "לטיה" ועוד. יהודים לא נתקבלו לעבוד ברכבת (מלבד מקרים יוצאי דופן), ודאי שלא במשטרה, או במשרדי הממשלה השונים. למרות שוויון זכויות לא יכול היה יהודי לחלום על קריירה צבאית. "זכויות כן, אם אין ברירה, אבל לא על באמת", כותב אקסנפלד.
גם בשטח המדיני היה המצב בעייתי מבחינת היהודי. במערך המפלגתי של רומניה היו קיימות שתי מפלגות, שכל קיומם היה בסיס לחיסול היהודים: המפלגה "הליגה הלאומית הרומנית" של א.ק. קוזה (Cuza .)14.) - זקן שונאי ישראל ברומניה ו"משמר הברזל" או "הלגיונרים" של תלמידו של קוזה, קורנליו זליה קודריאנו (Codreanu Zelea Comeliu) אשר גישת קוזה ליהודים נראתה לו מתונה מדי. "משמר הברזל" היתה מפלגה נאצית שלא נרתעה מרצח. קודריאנו "הקפיטן", כפי שנקרא מנהיג המפלגה, דווקא חיבב את קימפולונג, אך לא את יהודיה. בפיסגת הר הראראו היה מתכנס עם חבריו הקרובים למסיבה (Sezatoare) של שירה בציבור ושיחת רעים.
עוד בשנת 1923 התקיימה בקימפולונג ועידה אנטישמית. בימים ההם הופיע בעיר גם עתון של הסתה אנטישמית בשם "עורו רומנים" (!Romane –Desteapta-te).


הצרה היתה שגם המפלגות הפוליטיות העיקריות, הדימוקרטיות כביכול, אלה שהנהיגו את המדינה, היו אנטישמיות. כך, הליברלית של משפחת בראטיאנו וכך, החקלאיתהלאומית של יוליו מאניו. נציגי המפלגות הללו לא התביישו להצהיר אפילו בפני מוסדות בינלאומיים, על קיומה של בעיה יהודית המציקה לרומניה, בעיה הדורשת פתרון. המעניין הוא שבמפלגות אלה פעלו גם יהודים ורבים הצביעו עבורן בבחירות.
מלבד העתונים ברחוב סארינדאר בבוקרשט, שנקראו בפי הרומנים "עתונות מתייהדת" כל שאר העיתונים נקטו גישה אנטישמית. העתונים בסארינדאר "דימיניאצה" (Dimineata) "אדווארול" (Adevarul) ו"לופטה" (Lupta) נסגרו ב1937- על ידי ממשלת גוגה-קוזה (ראה להלן) ולא הורשו לחזור ולהופיע גם לאחר התפטרות ממשלת גוגה-קוזה.
זאת היתה האווירה שבה חיו ונשמו יהודי רומניה, ואין צריך לומר יהודי בוקובינה. באווירה זאת נתקלו בבתי-הספר שבהם למדו - מצד התלמידים הנוצרים וגם מצד חלק מן המורים, באווירה זאת נתקלו ברחוב ובמוסדות הממשלתיים להם נזקקו ובאווירה זאת של שנאה ומצוקה, חי לו החייל היהודי, ששירת בצבא כהוראת חוקי המדינה.
דוגמה למה שיכול היה לקרות ברומניה בשנים ההן, מקרה שהיה לו נגיעה כלשהי לקימפולונג. המקרה ארע בצ'רנוביץ בשנת 1926, כאשר שר הפנים בממשלת אוורסקו (Averescu) שהיתה אז בשלטון, היה המשורר הלאומי אוקטוויאן גוגה (Goga Octavian). מורים, מורעלי שנאה ליהודים, הכשילו תלמידים יהודים במבחניהם. יהודים רבים נאלצו לעמוד במבחנים חוזרים. אברהם פאליק, בן של אלמנה עניה, שסיים את בית הספר התיכון והתכונן לעמוד בבחינת הכניסה לאוניברסיטה, בא לבית ספרו להתעניין מתי
בדיוק תתקיים הבחינה החוזרת, לאחר שלפני כמה שבועות הפיל אותו, מורה אנטישמי בשאלה מכשילה בתולדות רומניה. לפני צאתו מחצר בית-הספר, ירד הנער לשירותים, עלה ומיהר בריצה הביתה. בחצר עצרו סטודנט רומני. "מה עשית בשירותים, יהודוני מוכה-שחין כמוך? מה עוללת בחדר השירותים? שאל הסטודנט. אברהם השיב מה שהשיב, ואולי היו עוד כמה חילופי מלים ביניהם. הסטודנט טאוטו ניקולאי (Nicolae Tautu) שלף אקדח וירה באברהם פאליק. הנער נאבק עשרה ימים על חייו בבית-החולים היהודי בצ'רנוביץ עד שנפח את נשמתו. אלפים מיהודי צ'רנוביץ ליווהו למנוחת עולמים.
משפטו של טאוטו התקיים בקימפולונג. במיוחד בחרו בעיר שקטה זאת, שלא לעורר רעש. שנים עשר מושבעים, איכרים מדרום בוקובינה, עמדו לדון את הסטודנט הרוצח, בן השמונה עשרה, בנו של איכר מדרום בוקובינה. הרוצח טען בבית המשפט, שראה על קירות חדר השירותים של בית הספר רישומים פוגעים בעם הרומני. הוא ידע שדברים כאלה יכלו לכתוב רק יהודים והחליט לנקום על כך ביהודי. בית-המשפט זיכה את הרוצח מכל אשמה. (זה קרה 14 שנה לפני טרנסניסטריה!). חוליגנים מ"משמר-הברזל" לקחו את הרוצח לבוקרשט בתהלוכת ניצחון. לכבודו הרביצו ביהודים שהיה להם ביש-מזל לנסוע באותה רכבת ואף זרקו יהודים מן הרכבת הדוהרת.
ד"ר מאיר אבנר, מנהיג ציוני בוקובינה, שהיה אז ציר בפרלמנט הרומני (הופיע כמועמד ברשימת גנרל אוורסקו, ראש הממשלה), שאל בפרלמנט את שר הפנים גוגה (שניהם היו מועמדי אותה הרשימה), מה דעתו על המקרה הטרגי. שר הפנים השיב בפאתוס רב, כדרכו, כמשורר שהיה, במשפטים של הגזמה לאומית צעקנית, שאמנם אין הוא מזדהה עם מעשיו של טאוטו, אבל אפשר בהחלט להבין להתרגזותו של פטריוט רומני צעיר, הרוצה לרחוץ בדם את ההשמצות על עמו. (שלמה ביקל, יהדות רומניה, עמ' 35-31).
זאת היתה האווירה ואין תימה שוותיקי בוקובינה, שזכרו בגעגועים את התקופה האוסטרית, קראו לאותה תקופה "פרידנסצייט" - ימי השלום, כאילו מלחמת 1914 טרם תמה.
זאת ועוד: יהודי בוקובינה חשו בשלטון הרומני מעין בידוד, מנותקים ממקורותיהם, מנותקים מגליציה שמשם הגיעו רבים מהם ועדיין חשו קירבה משפחתית. המציאות הפוליטית החדשה הציבה גבול בינם לבין גליציה. מבחינה תרבותית חשו עצמם קשורים לווינה ולתרבות הגרמנית. בעשרים השנים האחרונות של קיומם באימפריה האוסטרוהונגרית, נחשבו כעומדים בראש המבצע לגרמניזציה של בוקובינה, שרוב תושביה לא היו גרמנים. והנה נמצאו בשלטונו של משטר שלא היה מעוניין בתפקיד זה. אדרבא משטר זה אסר על השימוש בגרמנית במקומות ציבור. הרומנים הפכו ללאום המועדף. היהודים לא היו קרובים לתרבות הרומנית. רובם גם לא ידעו את השפה. יהודי בוקובינה חשו עצמם קרובים לתרבות גרמנית, או לתרבות יידיש, מעט מאוד לרומנית. אמנם הדור הצעיר למד רומנית בבתי ספר הרומניים, אבל עדיין נשארו קשורים לגרמנית או יידיש וחשו זרות כלפי השפה הרומנית ותרבותה.
בתקופה האוסטרית נוצר מעין איזון דימוגרפי. היהודים היוו את אחד הלאומים הרבים שחיו במרחב האימפריה ההבסבורגית. השלטון היה מאוד מעוניין בתמיכת היהודים אשר בתקופת הבחירות, שנערכו לפי גודל המס ששילם הבוחר, היתה להם עמדה חשובה. בשלטון הרומני, לעומת זאת, שהיה שלטון לאומי ובהמשך לאומני, היהודים היו זרים ובלתי רצויים. הרומנים ביססו את שלטונם על הרומנים שהוכיחו עצמם כשונאי ישראל.
כזאת היתה האווירה הפוליטית-חברתית שבה התנהלו העניינים. אמנם, הכל "הסתדר" בעזרת שוחד שהיה מאוד מקובל בהווי הרומני. הפרנסה היתה מצויה. יהודי קימפולונג כמו יהודי כל שאר המקומות, מצאו דרכים כיצד לעקוף את הסכנות וכיצד להתפשר עם המציאות הקיימת. ידי כולם היו מושטות להשיג טובת הנאה מן היהודים ולהתפשר. לא פעם החמיאו לידידיהם היהודים במימרה מאוד שכיחה: "לו כל היהודים היו כמוך, לא היתה מתעוררת כלל וכלל בעיה". איש לא האמין לביטויים האנטישמיים החריפים שהושמעו בכל הקולות ומכל הכיוונים. אמנם צל השואה כבר נראה באופק, אך איש לא האמין שאין זה צל, אלא מציאות מאיימת. בכל אופן צודק ההיסטוריון הוגו גולד, כותב תולדות יהודי בוקובינה, כשהעיר באשר למציאות הקיימת במשטר הרומני: "המצב הלך ורע משנה לשנה".
כך הגענו לשלהי שנת 1937, כאשר המלך קרול השני הטיל את הרכבת הממשלה על מפלגתו של קוזה "הליגה הלאומית הרומנית" אשר לפנים איש לא העניק לה חשיבות. למפלגה זו הצטרף גם אוקטאוויאן גוגה, זה שבשנת 1926 "הבין לרוחו של הפטריוט" הרוצח, טאוטו ניקולאי.

הקהילה היהודית בקימפולונג: חיי הדת, החברה והתרבות


בתקופה הרומנית אשר קדמה לכיבוש בוקובינה על ידי הצבא האוסטרי, היו היהודים מאורגנים ב"גילדות". "גילדת" היהודים היא בערך מה שאנחנו קוראים היום "קהילה". יש להניח שכבר אז היו קיימים בקימפולונג חזן ומלמדי תינוקות, שלימדו את ילדי המקום קצת תורה ו"יידישקייט". כולם קיבלו את שכרם מקופת הגילדה. כשעברה בוקובינה לשלטון אוסטרי פחת מספר היהודים תושבי קימפולונג והקהילה, בהוראת המשטר הצבאי האוסטרי, סופחה לקהילת סוצ'יאווה אשר אליה סופחו כל הקהילות הקטנות באיזור.
האם היה קיים למרות הכל, מנהיג דתי כלשהו בקימפולונג בתקופה זו, בטרם הוכרה רשמית קהילת קימפולונג? נראה שכן. מסיפורו של בן-ציון פישלר, המופיע בהמשך אנו למדים על קיומו של הדיין גראסמאן. דיין ולא רב. סביר להניח שדיין זה, שלא היה גורם רשמי, דאג לצורכי הדת של הקהילה. הוא זה שערך קידושין לזוגות שנישאו, גם אם לא שילמו את "מס החיתון" האיום. סביר להניח שהכל ראו בו מנהיג דתי. ההיו גם אחרים בתפקידו ובמצבו? אין אנו יודעים דבר.

מסיפרו של ה. גולד אנו למדים שבשנת 1794 הגישו יהודי קימפולונג בקשה למשרד המחוז לתת להם הנחה מן הסכום שהם חייבים להעביר לקהילת סוצ'יאווה. על הבקשה חתמו תשעה יהודים ודווקא בעברית. ואלה שמות החותמים: לאזר היפקה, איסק האוזירר, לאזר אופנהאואר, שמעון האוזירר, סלמון ברינשיק, דוד שלפר, אהרון אונטרהנער, אברהם אפטר ויעקב טראסלר. בקשתם נדחתה. רק בשנת 1859 מצליחים אנשי קימפולונג לצאת מתחת חסותה של הקהילה בסוצ'יאווה ולהקים קהילה משלהם והחל משנה זו משתתפת קימפולונג בהחזקת הרב הראשי שמושבו בצ'רנוביץ. רק אחרי שנת 1878 הפסיקה קימפולונג להשתתף במימון משכורתו של "הרב הראשי". משנה זו קימפולונג היא אחת מחמש-עשרה הקהילות הרשמיות בבוקובינה.
הרב הראשון של הקהילה היה ר' רפאל המר. בשום מקום לא מצאנו את השנה שבה עלה על כס הרבנות. אחרי הרב המר עלה על נס הרבנות בקימפולונג, בשנת 1906 (באחד המקורות כתוב 1904), הרב ד"ר וולף מישל, דמות מעניינת, מלומד בעל פרסום מיוחד במינו. הרב מישל נולד בכפר שליד למברג במשפחה דתית. למד תורה אך גם סיים את בית הספר התיכון והמשיך בלימודיו בפקולטות לפילוסופיה ולשפות המזרח. (ראה את תולדות הרב מישל בספר זה). בתפקיד הרב בקהילת קימפולונג נשאר עד שנת 1922. שיעוריו של הרב מישל על הדת היהודית, שהעביר בבית הספר ודרשותיו על ערכי הדת, נשמעו בקשב רב ובהערכה. ב1922- עלה על כס הרבנות בקימפולונג הרב משה יוסף רובין, בגיל שלושים בלבד. בגיל עשרים פרסם ספר בשם "דרש משה". הוא שימש כרב גם ביישובים הסמוכים לקימפולונג, ואמה (Vama) ורוס-מולדוביצה (Moldovita-Russ). הרב רובין הצטיין בפעילות נמרצת הן ברמה המקומית, הן ברמה האיזורית ואפילו ברמה בינלאומית. הוא יסד "חדר כללי" בקימפולונג ובשלב מסויים הביא בחור ישיבה מטרנסילווניה שילמד את הנערים הגדולים יותר - תלמוד. הוא היה פעיל גם בענייני סעד בקהילתו. בשנת 1929 הקים "קופת גמילות חסדים" וחברת "תומכי עניים". חברת "שמירת שבת" שהקים בעירו פעלה במחוז כולו. בין השנים 1935-1926 ייצג במועצת המחוז גם את הקהילות גורה-הומורולוי, ווטרה-דורניי. היה גם חבר במועצת הצלב האדום. פעילות רבת היקף בשביל רב. בשנת 1934 השתתף בכנס סניפי אגודת ישראל, שנערך בווינה ונבחר לאחד מעשרים ושלושה חברי "גדולי התורה" של "אגודת ישראל" העולמית.
בני קימפולונג לא היו דתיים קיצוניים, הם נחלקו לסוגים שונים ומגוונים, החל מיהודים דתיים בעלי זקן ופיאות, וכלה בכאלה שהתרחקו מאוד ממסורת דתית יהודית. בדרך כלל ניתן לומר שרוב יהודי המקום היו מסורתיים. נמצאו ביניהם גם "חסידים" נאמנים לחצרות של צדיקים כגון ויז'ניץ, סאדאגורה ועוד. רוב החנויות של היהודים היו סגורות בשבת. בתי הכנסת היו מלאים בשבתות ובחגים. מעטים מאוד היו היהודים שלא באו לבית הכנסת לתפילת "כל-נדרי".
בקימפולונג פעלו חמישה בתי כנסת: (א) "בית הכנסת הישן" שכשמו כן היה. בשנת 1930 שופץ והורחב; (ב) בית הכנסת "תלמוד תורה" שנבנה בחצרו של בית הכנסת הישן בתמיכת משפחת סובה ומשפחות אחרות. ר' פישל סובה הקים את ה"תלמוד תורה" והנהיגה יחד עם ר' משה פויארוורגר שעסק בחינוך ילדים וגם פעל כחזן ודרשן. רוב הילדים למדו נוסף ללימודים בבתי הספר העממיים והתיכוניים הממלכתיים, גם ב"חדר". יש לציין שכמה ממלמדי המקום היו דמויות מעוררות כבוד; (ג) בית הכנסת "הטמפל" שחברת גמילת חסדים בנתה אותו וטיפלה בו. בית-כנסת זה הוקם במרכז העיר ונבנה ביוזמת משפחת הולדנגרבר, דראך ואחרים; (ד) בית הננסת בשכונת "סיכלה" המרוחקת;
(ה) בית הכנסת בשכונת "קאפול-סאטולוי". אחדים מהם היו פעילים רק בשבתות ובחגים.
קימפולונג היתה מפורסמת בחזניה. בלט ביניהם ר' ינקל שכטר (ראה להלן בהמשך רשימה על החזן המפורסם הזה). כן היו קיימות שתי מקוואות שנבנו עוד בשנת 1913.
בראש הקהילה עמד ועד של תשעה חברים. היושב-ראש הראשון של הקהילה שפעלה החל משנת 1890, היה קלמן כאהאן. אחריו היו ראשי הקהילה בזמנים שונים: גבריאל שטורפר, עו"ד יוסטר, שמואל באר, עו"ד יוסף גליקסמן, הצייר פישל זיגל, פרידריך (פריץ) פיקר, דוד דראך, עו"ד בנו שיבר, ועו"ד ארקדיוס באר שהיה האחרון לפני טרנסניטריה.

מאז הופעת התנועה הציונית הראו בני קימפולונג נטיה עזה להצטרף לתנועה זו. הארגון הציוני "תיאודור הרצל" הופיע עוד בימיו של הרצל והשתתפו בו מטובי בני העיר. בראשות האגודה עמדו בזה אחר זה: גבריאל שטורפר, איציק קאהאן, ד"ר פישל זיגל, פרידריך פיקר, ד"ר חיים גלבר ואחרים. בין שתי מלחמות העולם פעלו בקימפולונג כמעט כל סיעות התנועה הציונית: כלל-ציונים, המזרחי, פועלי-ציון, הרביזיוניסטים, וכן תנועות הנוער: השומר הצעיר, הנוער הציוני, בני עקיבא ובית"ר. בראש התנועה הציונית כיושבי ראש עמדו: ד"ר משה נידרהופר, ישראל ומרמן ואפרים הכטלינגר.

הנשים פעלו באיגוד הנשים היהודיות אשר בראשו עמדו לאונורה זלוצ'ובר ואוולין גליקסמן. לאחר שהוקמה "ויצו", פעלו הנשים נמרצות בארגון זה בשטחי החברה והתרבות. הן גם התגייסו לעשות למען הקרנות הלאומיות. יושבות ראש "ויצו" היו הגב' הכטלינגר והדי זיגל והסגניות ארנה גלבר, צ'רנה ברקוביץ, דורה שפטר ואנה נגלר.
עוד בתקופה האוסטרית התפתחה "אגודת אביבה". אגודה זאת, ככל האגדות שאנחנו נפגשים בהם בבוקובינה, היתה סוג מסוים של אגודת תרבות של אקדמאים שקראו להם "פרבינדונגן". הפעילות באחת הפרבינדונגן התחילה עוד בתקופה הסטודנטיאלית, והמשיכו בהם הלאה כ"סניורים". בעצם היתה זאת אגודה תרבותית. הנטיה היתה ציונית. הנה שמותיהם של כמה מחברי האגודה שהגיעו ארצה: ד"ר ד. רייכמן, ד"ר י. גלסברג, ד"ר מקס דראך, ד"ר ז. סובה, ד"ר קובי גייסינגר, ד"ר חיים גלבר (לפי ה. גולד).
הערה: רבים שצוינו כד"ר, כאן ובמקומות אחרים לא תמיד היו דוקטורים, אלא עורכי דין שהציבור חלק להם כבוד וקרא להם דוקטור. עורכי הדין באוסטריה קיבלו תואר דוקטור. תרומה ממדרגה ראשונה לתרבות העיר היא תרומתם של שלושת האחים פנר. הם היו חברים בפועלי-ציון, חובבי יידיש, וטיפחו תרבות ותיאטרון יידיש. בכור האחים, יצחק פנר, היה משורר ידוע וחשוב בשפת היידיש ועורך עיתונים ביידיש. שני אחיו עסקו בתיאטרון יידיש. הם העלו על הבמה, בתנאי קימפולונג המצומצמים, מטובי המחזות ברפרטואר יידיש כגון "אל נקמות" של שלום אש, "דער דארפסיונג" מאת קוברין ועוד. יודעי דבר משבחים מאד את פעלם של האחים פנר. (פרטים ראה במאמרו של אלכסנדר שפיגלבלט בספר זה).
מלבד יצחק פנר, צמחו עוד שני משוררים חשובים בקימפולונג, אם כי בתוקף הנסיבות לא תרמו לתרבותה של קהילת קימפולונג עצמה. האחד, מפני שנספה בטרם עת, בטרם פרש את כנפיו גווע והשאיר אחריו אבל כבד, והאחר, צעיר ממנו, מפני שעזב את קימפולונג בצעירותו. שירתו הדהדה בישראל.


אחד ממשוררי קימפולונג הנ"ל היה קובי ווהל (Wohl), בן להורים שבאו מכפר ליד בורשה-מרמורש לגור בקימפולונג. קובי, שנולד באוגוסט 1911, התחיל בנעוריו לכתוב שירים בגרמנית. שיריו תורגמו ליידיש על ידי יצחק פנר ופורסמו באכסניות שונות. מאוחר יותר התחיל לכתוב את שיריו ביידיש. עבר לגור בצ'רנוביץ. שם עבד כמורה בבית היתומים היהודי ושם מת משחפת בגיל 25, בשלהי 1936. בני דורו קראו לו "המטאור" (כוכב נופל). קובי היה משורר מגוייס, משורר החופש והבשורה לכל הנדכאים. קובי האמין בעולם יותר טוב שיבוא המשורר הצעיר ממנו יבל"א, הוא אלכסנדר שפיגלבלט. נולד וגדל בקימפולונג. בגיל 13 גורש לטרנסניסטריה. משחזר עבר ללימודים בבוקרשט. רק בשנת 1964 הצליח להגיע ארצה. זמן קצר עבד כעורך בעתון בשפה הרומנית "ויאצה-נוסטרה". משם עבר לעבוד כמזכיר המערכת של הרבעון היוקרתי ביידיש "די גאלדאנע קייט", פרסום מהותי אחרון בספרות יידיש. שירתו הופיעה על דפי ה"גאלדענע קייט" ובכמה ספרים שפרסם. אין ספק ששפיגלבלט הוא אחד המשוררים המהותיים בשפת יידיש בימינו.
בשנות השלושים, בשלב האחרון של קיום יהודים בקימפולונג, בתחושה שזאת ארצם ובה יגורו הם ובניהם אחריהם, היו יהודי המקום רוויים כשרונות וחדוות חיים, אנשי עסקים נבונים, בעלי תעשייה כשרוניים, שופעים רעיונות יצירתיים שהביאום מהצלחה להצלחה, וזאת למרות רצון השלטונות והאנטישמיים למיניהם להכשילם. רבים מהם היו בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, עורכי-דין, מורים ועוד. כולם בעלי הצלחה. בני-הנוער לומדים, חלק גדול מהם בתיכון "דראגוש וודה" (Voda Dragos) שנוסד עוד בשנת 1906 בימי האימפריה האוסטרית. כולם שואפים להמשיך בלימודיהם באוניברסיטה. רבים מהם עשו זאת בהצלחה רבה בישראל, לאחר שעברו בשלום את השואה וחייהם ניצלו. רבים מהם עשו חייל בישראל בשטחים רבים, כפי שנראה להלן. במצב זה נמצאו וחיו כאשר באה עליהם השואה והרסה כל מה שבנו במשך דורות.


לקראת השואה


בסוף שנת 1937 נסתיימה קדנציה של ארבע שנות שלטון של ממשלה שהוקמה על טהרת המפלגה הליברלית. המלך קרול הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על המפלגה הליברלית, כלומר ממשלת המשך. הממשלה החדשה ארגנה בחירות כלליות והתברר שמפלגת השלטון, בראשות ראש הממשלה גיאורגה טאטארסקו (Tatarescu Gheorghe) לא השיגה ארבעים אחוז מן האלקטורט, שלפי החוק הרומני הכפיל את מספר הצירים. כלומר המפלגה הנמצאת בשלטון, הזוכה ב40- אחוז מן המצביעים, זוכה בשמונים אחוז מן הצירים ומסוגלת להקים ממשלה יציבה. נוצר איפוא משבר ממשלתי. ממשלתו של טאטארסקו התפטרה. ההפתעה בבחירות אלה היתה מפלגתו של זליה קודריאנו, "משמר הברזל" (בבחירות הופיע בשם "הכל למען המולדת") אשר זכתה כמעט ב16- אחוז מן הקולות. הדבר הצביע עד כמה גדלה השפעת גרמניה ההיטלריסטית על הציבור ברומניה. הפתעה עוד יותר גדולה היתה, שהמלך קרול השני הטיל את הרכבת הממשלה על "הליגה הלאומית הרומנית" - מפלגתו של א.ק. קוזה, מפלגה בלתי חשובה, שהשיגה פחות מעשרה אחוז מן הקולות. הממשלה החדשה, שבראשה עמד אוקטאוויאן גוגה, אותו הזכרנו במקרהו של אברהם פאליק הנרצח, פתחה מיד בחוקים אנטי-יהודיים. מצב הרוח בקרב היהודים נעשה קודר. גרמניה הנאצית עמדה כדוגמה לנגד עיניהם. ממשלת גוגהקוזה צריכה היתה לעבור את מכשול הבחירות ולהשיג ארבעים אחוז מן הקולות והיהודים קיוו שלא תצליח בכך. אך לפי מצב הרוח שנוצר בגלל האלימות שעמדה להתפשט, הם חששו מאוד שממשלת גוגה תשיג את ארבעים האחוז. רוח נכאה שלטה בקרב יהודי רומניה. גם מצבם הכלכלי התחיל מתדרדר.
למזלם של יהודי רומניה (כך חשבו אז), ממשלת גוגה-קוזה החזיקה מעמד רק 44 ימים. ב9- לפברואר 1938 נתבקשה על ידי המלך להתפטר. הסיבה להתפטרות היתה: המגעים בין ראש הממשלה גוגה ו"משמר הברזל". המלך פחד ממשמר הברזל. מלבד יהודים, שנאו גם אותו שנאת מוות, גם בשל פילגשו, הגברת לופסקו, שהיתה ממוצא יהודי.
יהודי רומניה צהלו ושמחו, אם כי שמחתם היתה שלא במקומה. גוגה, ראש הממשלה המפוטר, הצהיר: "אמנם גם הפעם הצליחו היהודים, אולם הפכנו דף בתולדות רומניה והמצב לא יחזור לעולם למה שהיה". המלך קרול השני, שביטל את החוקה והקים בארצו דיקטטורה מלכותית, הצהיר בפני שגריר אנגליה ברומניה ב19- בינואר 1938: התברר שיש להילחם ב"משמר הברזל" והדרך היחידה לעשות זאת היא, להסכים לחלק ממצעה, וזה מה שנעשה אנחנו". (ספרו של בוטנארו "השואה הנשכחת" עמ' 203). היה ברור שהמלך מתכוון לבצע את מצעה של המפלגה הלגיונרית, כלומר רדיפת היהודים, שהרי משהו אחר לא היה במצעה.
הפעילות המפלגתית נאסרה. הבחירות בוטלו וממילא הופסקה ההסתה הפרועה נגד היהודים שבה התחרו כמעט כל המפלגות, והדבר בא לידי ביטוי במצעי הבחירות שלהם. מבחינה זאת הוטב קצת ליהודים. מה גם שהתחיל מאבק אלים בין אנשי המלך ו"משמר הברזל" שהסתכם ברציחות ברחובות משני הצדדים. המצב הכללי הדאיג את היהודים. התחיל משא ומתן עם גרמניה, אם כי בתחילה רק כלכלי. יהודי רומניה, ואין צריך לומר יהודי בוקובינה, חשו שהאדמה בוערת תחתיהם.
המאורעות התגלגלו בזה אחרי זה. "האנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית - הבשורות שהגיעו מווינה זיעזעו את היהודים. לאחר מכן פרשת צ'כוסלובקיה, קודם פרק הסודטים ובהמשך צ'כוסלובקיה כולה, מה שהוכיח ליהודים שאפסה התקווה שאירופה תבלום את היטלר בכוח. חלף זמן-מה וגרמניה הנאצית וברית-המועצות מצאו שפה משותפת וחתמו על הסכם שיתוף פעולה (Molotov-Ribentrop). זמן קצר לאחר מכן, ב-ו בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השניה. הקרבות התנהלו סמוך מאוד לערי בוקובינה. אנשי קימפולונג ראו חלק מפליטי פולין והבינו שגם הם שונאי ישראל. המצב הדאיג מאוד. האדמה ממש בערה תחת רגליהם.
ואז בא המאורע הקשה ביותר עבור יהודי רומניה, ובעיקר בוקובינה: ב26- ביוני 1940, לאחר שגרמניה הנאצית כבר הביסה את צבא צרפת, הגישה בריה"מ אולטימטום לממשלת רומניה. היא דרשה למסור לידיה, בארבעה הימים הבאים, את האיזורים בסרביה ובוקובוינה הצפונית. ממשלת רומניה קיבלה את האולטימטום מחוסר ברירה. צבא רומניה שהיה מוצב על הגבול ערוך להגן על המולדת, נסוג, ובנסיגתו ערך פוגרומים ביישובי בוקובינה שונים ובדורוהוי הקרובה. הופצו שמועות ברחבי רומניה שיהודי בסרביה ובוקובינה הצפונית התנכלו לגייסות רומניה בנסיגותיהם, תלשו דרגות של קצינים, קרעו את מדיהם, ירקו בפניהם, הרביצו בהם ואפילו רצחו חיילים רומנים. מאידך, קיבלו את הצבא הסובייטי בפרחים ובהתפרצויות של שמחה. מאוד ייתכן שפה ושם כמה בריונים יהודים התגרו בצבא זה, שממנו סבלו אין סוף במשך שנים. את הסובייטים קיבלו בודאי בפרחים. כך דרכם של הבריות ומכל שכן יהודי בסרביה, שסבלו סבל רב מצבא הרומני. ודאי שלא קרו דברים חמורים כפי שנשמעו בשמועות. התוצאות היו איומות: השמועות פשטו כשריפה בשדה קוצים והחיילים נקמו ביהודים בכפרים שבהם עברו ונקמו בעמיתיהם - בחיילים שביחידותיהם. יהודים נזרקו מקרונות דוהרים בכל רחבי רומניה. רבים נפצעו ורבים נהרגו. בדורוהוי נהרגו עשרות יהודים, ביניהם הכיתה שבאה לחלוק כבוד לעמית שנפל. החיילים הוצבו ליד הגדר ונורו למוות. ארבעת הימים הללו היו המעבר מתקופה שקטה יחסית בחיי היהודים לתקופה חדשה, קשה ומאיימת
ב4- ביולי הוקמה ממשלה חדשה בראשות המהנדס ג'יגורטו (Gigurtu) ממשלה אנטישמית מוצהרת. סגן ראש הממשלה היה הוריה סימה (Sima Horia), מנהיג "משמר הברזל" שחזר לשם כך מגרמניה, שם נמצא בגלות. לגיונרים נוספים שוחררו ממעצרם במחנות, ואחדים מהם מונו שרים בממשלת ג'יגורטו. המלך ניסה להשלים עמהם. התחילו גזירות אנטי-יהודיות, חוקים מפלים ברוח החוקים של גרמניה הנאצית. הדבר ניכר היה גם בקימפולונג. נאסר על יהודים לעבוד במשרות ציבוריות או ממשלתיות (8 באוגוסט 1940). התחילו בהרחקת יהודים ממערכת החינוך, מבצע שהושלם עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, בספטמבר 1940.
טרם דעכו תוצאות ההלם שסבלו הרומנים מקריעת איזורי בסרביה ובוקובינה הצפונית משטח ארצם, וצרה חדשה התרגשה ובאה עליהם. בשלושים באוגוסט 1940 הוזמנו שרי החוץ של רומניה והונגריה לווינה. מארחיהם היו ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה והרוזן צ'יאנו, שר החוץ של איטליה. לפני שני שרי החוץ האורחים, הוצגה מפה על חלוקת טרנסילווניה, איזור המריבה שבין רומניה והונגריה. החלק הדרומי של האיזור הושאר בידי רומניה ואילו החלק הצפוני, כולל האיזורים הגובלים בקימפולונג, הועבר להונגריה. זה לא היה תיווך, אלא, כפי שהוא מוכר בהיסטוריה "הדיקטט מווינה". בראשון לספטמבר אמורה היתה להתחיל הנסיגה הרומנית מצפון טרנסילווניה. זעם הציבור היה עצום! לאחר שמנהיגיהם הבטיחו בלי הרף, שצבא רומניה ערוך בגבול, מוכן להגן על כל פיסת-אדמה של המולדת, מתברר שהכל היה שווא ושקר. המלך קרול השני נאלץ היה לוותר על כסאו לטובת בנו מיכאי הראשון, שסמכויותיו הממלכתיות קוצצו. גנרל יון אנטונסקו עלה לשלטון ולקח לעצמו תואר של "קונדוקטור" - תרגומו המילולי של התואר "פירר" או "דוצ'ה". אנטונסקו הרכיב ממשלה שרובה לגיונרית. יהודי רומניה נכנסו למשטר נאצי ממש.

 

 

השתקפות המצב בקימפולונג


החוקים והגזרות נגד היהודים באו בזה אחר זה.
היהודים הורחקו ממערכת החינוך הממשלתית, החל מחינוך עממי, תיכון וחינוך גבוה. כל התלמידים היהודים בקימפולונג הוצאו מבתי ספרם. המורים היהודים הורחקו ממשרותיהם. בין החודשים אוקטובר לנובמבר הורחקו היהודים מכל האיגודים המקצועיים (של החשמלאים, הקצבים, הקבלנים, הכימאים וכו'). פירושו של דבר שאסור להם לעסוק בשטחים אלה. כאלף ושלוש מאות עורכי דין יהודים הורחקו כליל ממקצועם. על כל השאר נאסר לטפל בלקוחות לא-יהודיים. לרופאים יהודים מותר היה לטפל רק בחולים יהודים. יהודים הורחקו מאיגוד האינג'ינרים, מהתאחדות העיתונאים, מאיגוד הסופרים, מאיגוד האמנים ומן התיאטראות.
בשלושה חוקים שהופיעו ב5- לאוקטובר, 17 לנובמבר ו4- לדצמבר 1940, הוחרם מן היהודים כל רכוש כפרי: אדמה חקלאית, כרמים, בוסתנים ויערות. הוחרמו מנסרות, טחנות-קמח, מחצבות ועוד. הדבר פגע קשות ביהודי קימפולונג שרבים מהם התפרנסו ממנסרות, טחנות ומחצבות.
בעיר קימפולונג עצמה נמצאו עדיין שטחים ריקים. חלק מהם השתייכו ליהודים. השלטונות העירוניים בקימפולונג לא מצאו די סבלנות לחכות לחוק ההחרמה מיהודים של רכוש עירוני. מה עשו? קבעו שהשטח העירוני של עירם מסתיים בכשלוש מאות מטרים מן



 המרכז, כך שרכושם של לייב שלפר מרחוב ינקו פלונדור ושל דוד דראך מהכביש הראשי, הוא רכוש כפרי ואפשר להחרימו על סמך החוק הקיים. (המקרה מסופר ע"י מתתיהו קרפ ב"ספר השחור" כרך ראשון, עמ' 158).
ביום הכיפורים של שנת 1940 (12 באוקטובר) בבוקר הוצבו חיילים מחיל המצב בק. ליד בתי היהודים. פקידי המשטרה יחד עם אנשי "המשטרה הירוקה" (משטרה מיוחדת של הלגיונרים, שהוקמה כדי להילחם ב"אויבי העם", קרי היהודים) יצאו לשטח. הלכו מבית לבית, עינו את הדיירים היהודים ובזזו את רכושם. את חפצי הערך של היהודים הטעינו על עגלות והעבירו אותם ל"בית הירוק" כפי שנקראו מרכזי הלגיונרים. מבצע זה נערך ביוזמת מפקד הלגיונרים בעיר יארהן ויסטיק (15110ע Ierhan) ועמו שיתף פעולה קולונל מוצ'ולסקי מפקד חיל המצב בעיר.
הבוזזים שהגיעו גם אל בית רב העיר, ר' משה יוסף רובין, שדדו גם את ביתו ואת ספרייתו בעלת הערך ועינו את הרב שיודה שהטמין דינמיט בבית הכנסת למקרה שהלגיונרים יגיעו לשם. הם לא הצליחו להוציא הצהרה כזאת מפי הרב, לכן ביום כיפור רתמו אותו לאחת העגלות שבה הטעינו חפצי ערך שלקחו מביתו, וקישוטי ספרי התורה שלקחו מבית הכנסת. הרב ובנו משכו את העגלה ברחובות העיר עד לבית הירוק. (ספר השחור של מ. קרפ, עמ' 109).
לאחר אותה תקרית עזב הרב את העיר ונמלט לבוקרשט. לאחר גירוש יהודי עירו, היה חבר בועדה לעזרת מגורשי טרנסניסטריה. אחרי המלחמה השתקע בארצות הברית. כמה ימים אחרי יום הכיפורים, החליט מושל המחוז (Prefect) לסגור את חנויותיהם של יעקב אפטר, סולומון רוזנברג, נוסם כ"ץ, מרכוס ורנר, מרכוס אלטשולר ודוד אלנבוגן שפעלו בגורה-הומורה הסמוכה.
עם עלייתם לשלטון של הלגיונרים, החליטו שעל היהודים לפתוח את חנויותיהם גם בשבת ובימי חג. חנויותיהם של ששת היהודים הנ"ל נסגרו מפני שביום כיפור סגרו את החנות לחצי שעה, כדי ללכת ל"מזכיר-נשמות". לא ידעו תושבי קימפולונג והסביבה ולא שיערו שכל אלה כאין וכאפס לעומת מה שמצפה להם בעוד כשנה, כאשר יעזבו כולם את החנויות, בתיהם וחפצי הערך שלהם ויצאו לגירוש.
השותפות שבין גנרל אנטונסקו והלגיונרים באה אל קיצה בינואר 1941. אנטונסקו לא היה מרוצה משיטות השוד שנהגו בהן הלגיונרים, שותפיו למימשל. יהודים רבים נעצרו ועונו עד אשר הסכימו לחתום על מסמך שבו הם מוסרים את רכושם או את העסק שלהם, ללגיונר זה וזה במתנה, או תמורת סכום כסף מגוחך. כל זמן שעשו זאת ליהודים, הסתפק יון אנטונסקו בהטפת דברי מוסר אבהיים בטענה שלא כך יש לעשות את הדברים, אלא לנהוג בשיטה ממלכתית. משהתחילו לפעול כך כלפי בני עמם, רומנים ולא יהודים, החליט ללמדם לקח.
בשלהי נובמבר 1940 פרצו לגיונרים לתאי המעצר בכלא ז'ילווה, שבהם הוחזקו במעצר כמה מיריביהם ורצחו ששים ושבעה עצירים, ביניהם שני ראשי ממשלה לשעבר, גנרלים וקצינים בכירים. בערך באותה תקופה פרצו לביתו של פרופסור ניקולאי יורגה, ראש ממשלה לשעבר, מלומד, גאוות הרומנים, הוציאו אותו החוצה, מרטו את זקנו הפטריאכלי, ירו בו והשאירו את גוויתו בתעלה לצד הדרך. יון אנטונסקו החליט לשים קץ למעשים אלה.
כך מסכם מתתיהו קרפ, הכרוניקאי של אותם הימים, בספרו "הספר השחור", כרך א', עמ' 215): "מופחד מממדי הטירור הלגיונרי בשדידת היהודים ובראותו שהתחילו בשדידת אנשי המסחר והתעשיה הרומנים, החליט לפעול נגדם בכוח. בצו שפורסם ב19- בינואר ביטל את הקומיסריאט לרומניזציה (כלומר המשרד שדרכו הועבר רכוש יהודי ללאיהודים), פיטר את שר הפנים, את המנהל הכללי של משטרת הבטחון (הסיגורנצה) את ה"פרפקט" (מפקד כללי) של משטרת הבירה והחליף את מושלי המחוזות. החלטות אלה של אנטונסקו היו האות לפרץ המרד נגדו. המפוטרים סירבו לעזוב את משרדיהם. המרד התחיל בפוגרום רבתי בבוקרשט, שהסתכם ב128- הרוגים והביא אבל והרס לאוכלוסיה היהודית בבוקרשט".
שלושה ימים נמשך המרד. ההכרעה נמצאה בידי הגרמנים בברלין (נציגי גרמניה בבוקרשט עזרו ללגיונרים). בברלין נוצרו חילוקי דעות בין חוגי המפלגה הנאצית שתמכו בלגיונרים ובין חוגי הצבא, שטענו שהואיל ומבצע "ברברוסה" (המלחמה נגד בריה"מ) עומדת בשער, מן הדין לתמוך באנטונסקו, מכיוון שהוא השולט בצבא. דעה זו, האחרונה, נתקבלה. משניתן לאנטונסקו האות לפעול, חיסל את המרד בכמה שעות. הממשלה החדשה שהקים אנטונסקו המשיכה בלי ליאות בחקיקה אנטי-יהודית, אולם נעלמו הטירור והאלימות שהלגיונרים הפעילו נגד היהודים.
בתקופה זו של הלגיונרים, גורשו היהודים תושבי רוב הכפרים לעיר הסמוכה לכפרם. כך גורשו היהודים מואמה, (בחלקם) מבריאזה, מפונדול-מולדוביי, ממולדוביצה ועוד. הם באו לערים הקרובות ושם היה עליהם להסתדר.
היהודים ניסו להסתגל למצב הקיים, להקים בתי ספר לילדיהם, לעזור לנפגעים מן הגזירות הקשות ששברו את מטה לחמם, לחיות בצניעות מקסימלית ולקוות לזמנים טובים יותר שבוא יבואו.
התקווה לא התגשמה. ב22- ביוני 1941 התחילה מלחמה בין בריה"מ לגרמניה הנאצית. בני קימפולונג הבחינו במשך החדשים שקדמו למלחמה בגייסות שעברו בעיר ובאיזורם,
בדרך לגבול. הם גם שמעו את רעש התותחים כשאלה החלו לירות. טרם ידעו שהתחילה השואה האמיתית, ההרג בבסרביה ובבוקובינה הצפונית, וכי הם עומדים בתור להשתלב ב"חינגת" החורבן, הסבל והמוות.

 


מסכת טרנסניסטריה


המלחמה התחילה ב22- ביוני, ועד 15 ביולי בערך, צבאות הגרמנים והרומנים הגיעו עד לנהר הדניסטר, שהיה עד ל26- ביוני 1940 גבול רומניה. בעוברם ביישובי בסרביה ועריה וביישובי בוקובינה הצפונית, ה"זונדר קומנדו" הגרמני והצבא הרומני עשו שמות באוכלוסיה היהודית: רצחו, עינו, שדדו. הניצולים גורשו מבתיהם והוצעדו בדרך גולה קשה ומרה. חיי היהודים הפכו הפקר. כל מי שהצטרף ל"חינגת" ההרג וההשמדה נתקבל בברכה.
גייסות גרמניה ורומניה דהרו, החל מ15- ביולי, בערבות שמעבר לנהר הדניסטר ועד לנהר הבוג (Bug) הגיעו, מלבד העיר אודסה שעדיין החזיקה מעמד. בראשית אוגוסט הגיעו עד לגדות הבוג. באותו חודש, אוגוסט 1941, הציע היטלר לאנטונסקו, שבינתיים מינה עצמו למרשל, למסור לרומניה את האיזור שבין נהרות הדניסטר והבוג, שהיטלר קרא לו אז "טרנסניסטריה" (כלומר האיזור שמעבר לדניסטר). היטלר עשה זאת מכיוון שרצה שהצבא הרומני ימשיך ללחום גם מעבר לבסרביה (חוגים פוליטיים רבי השפעה ברומניה דרשו שהצבא יעצור בנהר הדניסטר, בגבול הישן). יש אומרים שהיטלר רצה לגמול בכך לאנטונסקו על טרנסילווניה הצפונית שנמסרה להונגריה.
ב17- באוגוסט התחיל בטיגינה מו"מ בין גנרלים גרמנים ורומנים שהסתיים ב19- לחודש. הוסכם בעניין טרנסניסטריה. אנטונסקו מינה את הפרופסור לחוק ומשפט ג. אלכסיאנו מאוניברסיטת צ'רנוביץ (Alexianu .[)) למושל (Guvemator) טרנסניסטריה. גבולות האיזור שנמסר לרומניה היו, לפי הסכם טיגינה, נהר הדניסטר במערב, נהר הבוג במזרח, בצפון הגבול נמשך לאורך הנהר ליאדובה באר (Bar Lyadova) ואילו בדרום היה הגבול לאורך שפת הים השחור. בסך הכול כ40- אלף ק"מ מרובעים, בערך פי אחד וחצי מארץ ישראל השלמה. לפי מפקד של שנת 1926, נמצאו באיזור שלושה מליון נפש, מהם כ300,000- יהודים.
בישיבת הממשלה ב6- באוקטובר 1941 הצהיר מרשל אנטונסקו: "ובאשר ליהודים החלטתי להוציאם סופית וטוטאלית מאיזורים אלה. הביצוע נמשך. יש לי בבסרביה עוד כארבעים אלף יהודים. בעוד כמה ימים יועברו מעבר לדניסטר, ואם הנסיבות יאפשרו, נעבירם מעבר להרי אורל. בדרך זו נציל את האומה הרומנית מן המצב שבו היא נמצאת... בנמה שבועות תיפתר גם בעית בוקובינה. ובכן, אדון מושל בוקובינה, עליך להיות מוכן למבצע זה". גנרל קורנליו קאלוטסקו (Calotescu Corneliu), מושל בוקובינה, שישב בישיבה, העיר: "כבר נקטתי אמצעים" (סטונוגרמה מישיבת הממשלה הרומנית מ6-באוקטבר 1941).
על גירוש היהודים לטרנסניסטריה חשבו בממשלת רומניה הרבה לפני כן. ב8- ביולי 1941 הצהיר מיכאי אנטונסקו, סגנו של יון אנטונסקו, כביכול פרופסור לחוק ומשפט (אנטונסקו יון לא השתתף בישיבה, כי נמצא בחזית). סגנו אמר: "למרות שאולי לא יבינו אותי כמה מאלה הקשורים למסורת הסובלנות ההומנית, אני בעד הגירה כפויה של יהודי בסרביה ובוקובינה, לזרוק אותם אל מעבר לגבול... לא איכפת לי אם ניכנס להיסטוריה כברברים. האימפריה הרומית עשתה סידרה של מעשי ברבריות יותר חמורות, לפי גישת התקופה שלנו, ונשארו בהיסטוריה כמערך פוליטי נהדר... לא היתה בהיסטוריה שלנו הזדמנות יותר נוחה, מהותית יותר, לטיהור עמנו..."
וכבר בימים ההם ניסו להעביר אלפי יהודים, מאלה שגורשו מבתיהם שבבוקובינה הצפונית ומבסרביה אל מעבר לדניסטר. הם הועברו והגרמנים החזירו אותם. לא קשה לתאר מה קרה ליהודים המסכנים הללו שהיו ככדור משחק בין הגרמנים לרומנים.
בישיבת הממשלה, ב-ו ו באוקטובר, אמר המרשל אנטונסקו: "התחלתי עם בסרביה, כאן לא תישאר רגל של יהודי. גם בוקובינה תיטהר..." כביכול, היהודים זיהמו אותה!!!
איך הסביר אנטונסקו, שאהב להופיע כאיש הומני שומר חוק, את הגירוש?
בראשית אוקטובר הגיע לבוקרשט, בדרך לא דרך, אחד מראשי יהדות קישינוב, להזעיק את מנהיגות יהדות רומניה לפעול למען הצלת יהודי בסרביה. ב-וו באוקטובר שלח ו. פילדרמן, יושב ראש הפדרציה של קהילות רומניה, מכתב לאנטונסקו וזה בערך נוסח המכתב:
"היום קיבלתי קריאה נואשת מהנהלת גיטו קישינוב. בשמונה לחודש זה יצאו לדרך 1,500 בני-אדם. רובם ברגל, שלקחו אתם רק כמה שיכלו להחזיק בידיים. כולם בסכנה למות מקור, שהרי הם כמעט עירומים, בלי מזון ובלי כל אפשרות לקבל אספקה. רק הזקנים החולים והילדים יצאו בעגלות. משמע שגם לחולים לא ויתרו, גם לא לנשים. ובכן מדובר במוות, מוות של חפים מפשע מלבד פשעם להיות יהודים. אדון המרשל, אני מתחנן לפניך, אל תתן לטרגדיה כה מזעזעת להתרחש".
המרשל השיב לפילדרמן, ומכתבו הופיע ב14- לחודש אוקטובר בעתונות. אנו מעתיקים קטעים ממכתבו:
"אדון פילדרמן, אף אחד אינו רגיש ממני לסבלם של אנשים צנועים, חסרי הגנה. אני מבין את כאבך, אלא שאתה, ובעצם כולכם, צריכים להבין גם את כאבי, שהיה כאבו של עם שלם. האם חשבת על מה שקרה בנפשותינו בשנה שעברה בעת פינוי בסרביה? אתם רוצים גם עכשיו להפוך מאשמים למאשימים... תרשה לי לשאול אותך ובאמצעותך כל בני בריתך, שמחאו כף בהתלהבות ככל שאנחנו סבלנו יותר... מה עשית אתה בשנה שעברה כששמעת כיצד התנהגו יהודי בסרביה ובוקובינה כלפי צבאות רומניה בנסיגה... הבה ואזכיר לך זאת אני... עוד בטרם הופיע הצבא הסובייטי, ירקו היהודים, שאתם מגינים עליהם, תושבי בסרביה ובוקובינה, בפניהם של קצינים, קרעו מעל כתפיהם את הדרגות, קרעו את מדיהם וכאשר התאפשר להם הדבר רצחו אותם בנבזות, במקלות אם רק יכלו... אותם הנבזים קיבלו את הגייסות הסובייטים בפרחים וחגגו את המאורע בשמחה.
... היהודים שלכם, אלה שהגיעו לדרגה של קומיסרים סובייטים, בכוחות הסובייטים באיזור אודסה (שם טרם נסתיימה המלחמה) דוחפים ללחימה נגדנו, דוחפים באמצעי טירור חסרי תקדים, לשחיטה חסרת תכלית כדי לגרום לנו אבידות בנפש...
האם אתה, אדון פילדרמן, שם לב למתרחש? האם אתה שואל עצמך מדוע כל כך הרבה שנאה מצדם של יהודים רוסיים מסויימים, שמעולם לא היה לנו דבר לחלק בינינו... אם יש לך נפש מתרגשת, אל תתרגש מדברים שאינם ראויים להתרגשות. אנא, התרגש מדברים הראויים לכך. בכה יחד עם האימהות שאיבדו את ילדיהם, אל תבכה עם אלה שעשו זאת לעצמם וגרמו גם לכם את כל הרעה הזאת..."
איזה מכתב ציני! בשביל איזה קצין, שאולי נעלב על ידי יהודי, יש לך הזכות לטבוח נשים וילדים חפים מפשע? או לגרש אלפי יהודים מקימפולונג ומישובים אחרים שמהם לא נסוג אף חייל?
זאת ועוד, איש צבא הדורש מיהודי רוסיה לא להילחם למען ארצם ומפני שהם כן לוחמים, הוא מעניש את יהודי בסרביה ובוקובינה? פילדרמן לא יכול היה להתווכח עם אנטונסקו. פעמים רבות בתולדותינו עמדנו אילמים ולא יכולנו אפילו להשיב למסטיננו.



גירוש יהודי קימפולונג


בשבת, ה-וו באוקטובר 1941, התפשטה השמועה בקרב יהודי קימפולונג-בוקובינה שעומדים לגרשם ואיש לא ידע לאן. למחרת בבוקר, יום ראשון, 12 באוקטובר, יצא כרוז העיריה לרחובות העיר, עם התוף המסורתי בידו והודיע ליהודי העיר שעליהם להתאסף אחר הצהריים בתחנת הרכבת שבקאפול סאטולוי (Satului Capul), פרוור של קימפולונג, במרחק של כשני קילומטרים ממרכז העיר. הכרוז המתופף הוסיף: מותר לקחת כמה שיכולים לשאת, כי מגרשים אתכם.
ביום ראשון אחר הצהריים נעו יהודי העיר, מי ברגל ומי בעגלות, צרורותיהם בידיהם, לעבר קאפול-סאטולוי. הלכו אנשים, נשים וטף, כולם בלי יוצא מן הכלל, כולל אנשים גוססים ואף אימהות שרק אתמול ילדו, וכן נכים וישישים. בתחנה המתינו להם קרונות משא, כאלה שנועדו להובלת בקר. היהודים הועלו לקרונות בצפיפות ויצאו לדרך בלי לדעת לאן מסיעים אותם. (רק הרוקח פרידמן וד"ר מהלמן נשארו, מאחר שהם נזקקו לרופא ולרוקח, אך מאוחר יותר גם הם גורשו).
במקביל, בהפרש של יום או יומיים, גורשו כל יהודי דרום בוקובינה.
יהודי צפון בוקובינה ובסרביה, שהיו מרוכזים במחנות, הוצאו לדרך החל מ4- באוקטובר, כשמפקדי השיירות קיבלו הוראה לחפור בורות מראש, לאורך מסלול השיירה (בור בכל עשרה קילומטרים) ובהם ייקברו אנשי השיירה שימותו בדרך או שיירו בהם מלווי השיירה על שלא יעמדו בקצב ההליכה.
יומיים לאחר צאתם לדרך עצרה הרכבת ואנשי קימפולונוג ירדו אי שם, בשטח ריק סמוך לאטקי, יישוב על שפת הדניסטר, משם עמדו להגיע בעגלות לאטאקי.
את אטאקי מצאו חרבה והרוסה. מרשימות שעל קירות הבתים החרבים למדו לדעת שיהודי אטאקי הושמדו עד אחד. החורבות היו מלאות מגורשים שהגיעו לפניהם. בקושי נדחק כל אחד לפינה למנוחת לילה. כאן אמורים היו להישאר יומיים-שלושה עד אשר יגיע תורם לחצות את הדניסטר.
המגורשים הוזהרו על ידי קצינים, למסור לידיהם כל דברי ערך: תכשיטים, חפצי זהב וכו'. את הכסף אמורים היו להחליף במרקים. לא מרקים של הרייכסבנק אלא מעין מרק נייר שהיה לו הלך חוקי מעבר לנהר. תמורת מרק כזה נאלצו לשלם 40 לעי. זה היה שוד רשמי, כי שוויו של מרק כזה מעבר לנהר היה כשניים-שלושה לעי. הקצינים הזהירו כי מי שיסתיר חפצי-ערך יירה במקום. לא פעם נורו אנשים בבדיקה שבמעבר הנהר. מלבד זה שדדו ובזזו החיילים ככל שיכלו. ובכל זאת היו אנשים שהסתירו כסף ודברי ערך.
בשבתם באטאקי בציפיה לעבור את הדניסטר, הגיעו גם השיירות שיצאו ברגל ממחנה יאדניץ. הפגישה היתה איומה. אלה הגיעו ברגל לאחר הליכה ברגל של ימים ולינה בשדה פתוח תחת כיפת השמים. הם יצאו לדרך כשכבר היו במצב נורא. את בגדיהם מעליהם מכרו תמורת מעט מזון. במקומם תפרו לעצמם בגדי שק. במקום נעלים קשרו סחבות
לרגליהם. רבים מהם מתו בדרך או נורו. הפגישה הזאת עוררה מחשבות נוגות באנשי קימפולונג.
למזלם הרע התרחש הגירוש בחודש אוקטובר במזג אויר קשה: גשם מעורב בשלג, רוח קרה חודרת לעצמות. אלפי יהודים רבצו על שפת הדניסטר בגשם זלעפות, מחכים להעברתם לעבר השני. בטרם עלו על האסדה, שהעבירה אותם, נבדקו פעם נוספת, נשדדו עוד פעם, מי יודע בפעם הכמה. נלקחו מהם המסמכים כולם, תמונות המשפחה ודיפלומות. לא פעם קרה שחייל, מאלה ששמרו על האסדה, חמד לו "לצון" ודחף יהודי זקן, או ילד למימי הנהר הזורמים. רבים מתו בטביעה. ואם אמא אומללה ניסתה להתלונן לקצין, על שרצחו את בנה קיבלה את התשובה: "הרי למות הובאתם לכאן!" מעבר לנהר נמצאה העיר מוגילוו-פודולסק.
בימי הציפיה למעבר, למדו אי-אלה פרטים על המצפה להם בעבר השני של הנהר. נאמר להם להיזהר מפני הקסרקטין, בניין גמלוני ועזוב, לשם כונסו הפליטים ומשם הרכיבו שיירות שגורשו הלאה, ברגל. נאמר להם לעשות כל מאמץ כדי להישאר במוגילוו עצמה. מי שהצליח להסתדר, מי שהטמין כסף למרות האיומים, והיה לו במה לשחד את הקצינים ואת החיילים, מי שהזמן שיחק לו, נשאר במוגילוו. כל השאר אורגנו בשיירות של מאות אנשים והמשיכו את דרכם ברגל ליישובי טרנסניסטריה, לאן שישאם הגורל. ויש שהצליחו לשכור תמורת כסף רב עגלות או משאיות שיובילו את המטען ואולי גם סבא כושל רגליים, תינוק או חולה גוסס. כל האחרים יצאו לדרכם בלי לדעת, על פי רוב, לאן הם אמורים להגיע.
כשעלו מן האסדה וטיפסו במעלה הגדה השמאלית של הדניסטר, הופיעו אנשים נחמדים, חיוך על שפתיהם, כביכול באו לעזור, מוכנים לשאת את צרורותיהם. התברר שמי שבטח בהם הפסיד את מטענו. יש אומרים שאלה היו יהודים מנוולים, שחיפשו בשוד את פתרון מצוקתם, ויש אומרים שהיו אלה חיילים רומנים שמצאו עוד תחבולה לשדידת רכוש היהודים.
ההליכה ברגל בשיירה היתה אסון. הדרכים מרופשות היו. ההולכים לא תמיד הצליחו להוציא את רגלם מן הבוץ, רבים טבעו בדרכים כאלה. רבים נורו. רבים זרקו את מטענם, כי לא יכלו לשאתו. תינוקות מתו בזרועות אמותיהן. זקנים מתו מחולשה. והיו שבלעו רעל והתאבדו. בדרך הגיעו ליישוב כלשהו ובו נשארו. גם זה לפי המזל. היו גיטאות מגודרים בגדרי תיל והיו גיטאות פתוחים וחופשיים.
חלק מאנשי קימפולונג שכרו משאיות גרמניות בשכר מופרז. 125,000 לעי למשאית גדולה וחמישים אלף למכונית קטנה. בעיסקה היה כלול גם הגיטו אליו יגיעו - שארגורוד. כך יכלו להגיע לגיטו שלהם ולחסוך לעצמם אין-סוף מצוקה.
התנאים בגירוש טרנסניסטריה לא היו אחידים. יש כאלה שהצליחו איכשהו לעבור את הגלות האיומה הזו, שעה שרבים אחרים גוועו. הבעיה היתה ראשית כל התזונה. השלטונות לא הגישו מזון למגורשים, לא בשיירות, לא בגיטאות ואפילו לא תמיד במחנות. היהודים נאלצו לקנות מזון בעצמם. כל זמן שהפרוטה היתה מצויה בכיסם, יכלו לקנות מן הכפריים שבאו לשיירה בחנייתה, או לגדר הגיטו והמחנה ומכרו לחם, חלב וכל השאר, במחירים מופרזים. משכלתה הפרוטה מן הכיס, התחילו מוכרים את חפציהם ואת בגדיהם, קודם כל אלה מן הצרורות ואחר-כך עברו לבגדים שעל גופם: המעיל, הנעליים וכו'. יכולת לפגוש יהודים לובשי סחבות או בגדי שק, ואפילו נייר, או סחבות קשורות לרגליהם במקום נעליים. היו אנשים שבקיץ כבר מכרו את בגדי החורף שלהם ופשוט קפאו מקור בערבות אוקראינה הקרות, עם בוא החורף.
רבים ניסו להרווית פרוסת לחם בכל דרך אפשרית: לגנוב פח מגגות בתים חרבים, לעשות מהם כירה קטנה לחימום או למכירה לאלה שעדיין יכלו לקנות. זה כמובן הצליח כל זמן שלא נתפסו. אחרים הוציאו קורת-עץ מחורבה, בקעוה לחתיכות עץ שנמכרו למי שרצה קצת להתחמם או לבשל והיה לו במה לקנות. והיה המסחר במים. בכל עיירות טרנסיסטריה לא היו מים זורמים. היו צריכים להביא מים מן הבארות המעטות והבלתי מספיקות. היה תור לבאר והיה קשה להגיע. היו מגורשים שהתפרנסו מאספקת מים לאלה שיכלו לשלם את מחירם. היו שהסתכנו, וזאת היתה הפרנסה העיקרית, יצאו לכפרי הסביבה ומכרו כל מיני סידקית שלא היו קיימים בכפר תמורת פרוסת לחם, ספל קמח, תירס ועוד. היו מוכרים סיגריות, גפרורים, שמרים ועוד. היו כאלה שיצאו לכפר להציע את עצמם לעבודה בשדה או ברפת ולקבל תמורת שכרם מעט אוכל או אפילו לבקש נדבה: פרוסת לחם או חמיצה חמה. הסכנה בדבר היתה קיומה של הוראה, שיהודי שיימצא מחוץ לגיטו שלו, יש להוציאו להורג בלי חקירה ובלי משפט ואפילו דו"ח אין להגיש עליו. רבים איבדו את חייהם בדרך זאת.
וכאן יש לציין עוד פרט הנוגע לטרגדית טרנסניסטריה, תלוי מה היתה מידת אנושיותם של המטפלים ביהודים, החל ממושל המחוז, מפקד תחנת הז'נדרמים, דרך הפקיד, ועד לאחרון החיילים או המיליציונרים האוקראינים, מלווי השיירות וכו'. היו ביניהם אכזרים שהתאכזרו כלפי היהודים מעבר לכל הוראה. היו כאלה שסחטו ובזזו בלי גבול והיו, אם כי מעטים, שגילו גישה הומנית וכשפגשו יהודי מחוץ לגיטו לא ירו בו.
תושבי קימפולונג הגיעו ברובם הגדול לגיטו שארגורוד, הודות ליוזמתם של ד"ר שאואר וד"ר טייך שאספו כסף מהמגורשים, שכרו באמצעותו משאיות גרמניות אשר הובילם לגיטו קרוב יחסית למוגילוו. חלקם הגיעו לזמרינקה, לגיטו מורפה, קופייגורוד, לוצ'ינץ. היו שנשארו במוגילוו ואחרים התפזרו לגיטאות שונים, כיד הגורל. בסיפורי בני קימפולונג נמצא תיאורים שונים, איש איש ותיאורו, ואיש איש וגורלו. גם שני מגורשים שנקלעו לאותו גיטו גורלם יכול היה להיות שונה לגמרי. נשאיר איפוא נושא זה לתיאורם של בני קימפולונג שיספרו, כל אחד את סיפורו, את מה שעבר עליו כפי שראו עיניו.



מגיפת הטיפוס


בדרום טרנסניסטריה היו מקומות שבהם התרחשו הוצאות להורג של רבבות יהודים. מר היה גורלם של אלה שהובאו לעבוד אצל הגרמנים מעבר לבוג. בדרך כלל עבדו בבניית גשרים על הבוג. אנשים אלה שהגיעו לידי הגרמנים, היו בהרבה מקרים מוצאים להורג לאחר שסיימו את עבודתם.
גם בצפון טרנסניסטריה, לשם הגיעו בני קימפולונג, לא חסרו הוצאות להורג, אבל במידה פחותה בהרבה.
המוות בצפון הופיע בצורת הכינה. בריה זעירה זאת הפילה רבבות ממגורשי טרנסניסטריה. הסיבה היתה חוסר ההיגיינה. המובלים בשיירות והיושבים בצפיפות בגיטאות, כשבכל חדר גרות כמה משפחות, לא היתה להם כל אפשרות להתרחץ ולדאוג לנקיונם הגופני. סבון לא עמד לרשותם, והיה חוסר במים, ובפרט מים חמים. התוצאה של כל זה היתה מכת הכינים. הכינים שרצו בכל: בבגדיהם, בבשרם ובכל אשר נגעו. כך קרה שהחל מדצמבר 1941 בערך, חודשיים לאחר גירושם, חלו האנשים בזה אחר זה,
לפעמים משפחות שלמות. בין הגולים היו רופאים, אבל לא נמצאו בידם התרופות הדרושות. ובכל זאת ניסו לטפל בהרבה אהבה. רופאים רבים מבני קימפולונג שילמו בחייהם. גם הם נדבקו, חלו בטיפוס ומתו. ב"בתי חולים", חדרים ריקים אבל בכל זאת מבודדים, שכבו חלק מחולי הטיפוס. רובם נשארו במגוריהם יחד עם הבריאים ושם עברו עליהם הימים הקריטיים. היו כאלה שהבריאו וחזרו לאיתנם ואחרים מתו. כל בוקר היו דיירי הבתים בגיטו מוציאים את מתיהם שנפחו את נשמתם באותו לילה, הניחו אותם בדרך כלל עירומים לפני הבית, בשולי הרחוב. קברני הגיטו היו אוספים אותם ומובילים אותם לקבורה. היו משפחות שעשו מאמץ עליון לערוך לוויה פרטית ליקיריהם שעל פי רוב נקברו בקברי אחים. והיו מתים שנשארו ימים רבים ללא קבורה, כי עקב הקור והאדמה הקפואה לא הצליחו לחפור מספר כה רב של קברים.
כאמור, היו גיטאות והיו גיטאות. בדרך כלל שלטה האמונה שאלה שנשארו במוגילוו שפר חלקם, אבל אם נתגלו בעיר אלה ששהו בה בלי מסמך כלשהו (כגון אישור שעובד בבית היציקה ששיקם במוגילוו המהנדס יגנדורף), מר היה גורלו. אלפים מביניהם נתפסו ונשלחו למחנה סקאזינץ, כארבעה קילומטרים ממוגילוו. המחנה תוכנן כחווה לגידולים שונים, אך לא נעשה דבר מזה. מי שנשלח לסקאזינץ כדי לדלל את אוכלוסיית המגורשים במוגילוו, מת מרעב. אם לא הצליח לברוח נגזר דינו למוות בעינויי תופת של הגווע מרעב.
והיו משלוחים לעבודה, בדרך כלל אצל הגרמנים שבנו גשרים על הדניסטר ועל הבוג. מר היה גורלם של הנשלחים. מעטים חזרו משם חיים.
בדרך כלל התארגנו בגיטאות ועדים שניהלו וארגנו את העניינים. בגיטאות רבים הוקמו קנטינות לרעבים. ראשי הוועדים השתדלו מאוד לשפר את מצבם הכללי של המגורשים. הדבר נעשה נוח יותר כאשר התחילה להגיע עזרה מוועד ההצלה בבוקרשט. חלוקתה הצודקת של העזרה הזאת לא היתה קלה.
כיצד התייחסו המגורשים לוועדים? אין ספק שהיו ביניהם כאלה שבכושר ארגונם מצאו פתרון להרבה בעיות מסובכות, כגון אותו יגנדורף שהזכרנו. הבעיה הקשה של הוועדים היתה כאשר היה עליהם לשלוח אנשים לעבודה. הדילמה כיצד לבחור את הנשלחים היתה איומה, הלא ידעו שהדבר קשור בסכנת נפשות.
אין ספק שהיו כאלה ששמם ייזכר לשימצה, כגון עו"ד דנילוף בגיטו מוגילוו (לאחר המלחמה נידון על ידי הסובייטים כפושע נגד האנושות). מאידך היו כאלה ששמם יצא לתהילה כגון פייבוס אורנשטיין, יו"ר ועד גיטו מורפה והיו אחרים שעדיין הם בספק. נקח לדוגמה את ד"ר מ. טייך, לשעבר ראש הקהילה היהודית בסוצ'יאווה, שהיה ראש הועד בגיטו שארגורוד, שם נמצאו חלק גדול מבני קימפולונג. הוא האיש שיזם את ההליכה לשארגורוד וההסדר עם הקצינים שהעמידו לרשותם משאיות להובלת מטענם ומנע סבל רב מאנשי השיירה הזאת. ד"ר טייך זכה לביקורת קטלנית על התנהגות בתפקידו. אמרו עליו שמן העזרה שהגיעה מבוקרשט, לקח חלק רב לעצמו. היה מקרה עם אי-אלו תרופות שהגיעו ולא חולקו לנצרכים.
מיד אחרי השיחרור על ידי הרוסים, נעצר דוקטור טייך ועמד לדין בבית המשפט הסובייטי. במשפט זה הופיע כעד גנרל רוסי, שהגיע לשם במטוס מיוחד. הגנרל היה מפקד הפרטיזנים באיזור. הסתבר שמה שהחסיר ד"ר טייך מן המגורשים הגיע לידי הפרטיזנים. במחשבותיו תכנן קשר עם הפרטיזנים, שיעמדו לעזרת המגורשים, שחששו ממה שיקרה להם עם נסיגת הגרמנים. בכל אופן ד"ר טייך זוכה וחזר לרומניה. ברומניה
שוב נעצר והועמד לדין כפושע מלחמה. הרומנים היו מעוניינים מאוד בפושעי מלחמה יהודים, מה גם מנהיגים לשעבר, כדי לאזן במקצת את התמונה. ד"ר שייך עמד לדין בבית המשפט וזוכה מכל אשמה. בשנות החמישים עלה ארצה וכאן בארץ ישראל, בעקבות ההאשמות שהושמעו נגדו, עמד לדין בבית-משפט כבוד של ההסתדרות הציונית וזוכה. אין ספק שהיו משתפי פעולה נבזים, אנשים ששדדו את אחיהם לטובת נוגשיהם.
לאחר החורף הראשון השתפר המצב. מגיפת הטיפוס נרגעה. מזג האוויר הקייצי צמצם את המצוקה. אמנם טרנסניסטריה טרם הפכה למקום נופש שבו יכלו לחיות בתנאים מינימליים, אבל החורף שעבר עליהם היה נורא ואיום. התחילה להגיע קצת עזרה, עדיין אי-ליגלית, כי הרומנים לא הרשו עדיין לשלוח עזרה בדרכים ליגליות.
ביום הראשון של שנת 1943 הגיעה לטרנסניסטריה ועדה יהודית בראשות פרד שרגא, יהודי יקר שהשקיע עצמו וכולו בנושא טרנסניסטריה. אמנם בביקור הועדה אצל ג. אלקסיאנו, מושל טרנסניסטריה, המושל חזר על מה שקצינים רבים אמרו למגורשים שבאו בתלונות וטענות, שמה שנעשה יכול לגרום למוות. גם אלקסיאנו ענה אז לשרגא: "היהודים הללו הובאו לכאן על מנת שימותו".
בחורף 1942-43 סבלו הגרמנים את מפלת סטאלינגרד. גם הרומנים סבלו אז מפלה גדולה בחזית בסטלינגרד ובעיקול הדין. רבים מגייסותיהם הושמדו. בהזדמנות זאת למדו לקח, מה פירוש הדבר להיות בני-בריתם של הנאצים. ברומניה התהלכו סיפורי זוועה על התנהגות הגרמנים כלפי החיילים הרומנים, חבריהם לנשק. סיפרו שמשאיות גרמניות שהגיעו להוציא חיילים גרמנים מן המקום שבו נמצאו במצוקה, לא רצו לקחת גם את החיילים הרומנים שלחמו כתף אל כתף עמהם. וכאשר חיילים רומנים, בייאושם, נאחזו בדפנות המשאית, כיתתו להם את הידיים בכידוניהם.
הלוך הרוח של מנהיגי רומניה השתנה. הבינו שהמלחמה אבודה והתחילו לחפש דרכים לצאת ממנה. לכן נעשו רכים יותר, סבלנים יותר ופחות מוכנים למלא כל משאלותיו של היטלר, שהמשיך לדרוש "פתרון סופי" לכל יהודי רומניה.
בטרנסניסטריה, בקרב הגולים, עדיין שרר רעב, כל מיני מחלות, עדיין הסתובבו קרועים ובלויים, סחבות במקום נעליים והפחד המשיך לענותם.
התהלכו שמועות על הצבא האדום ההולך ומתקרב, וחלמו לחזור לבתיהם. חלום זה התגשם חלקית. בני דורוהוי והסביבה הוחזרו לבתיהם בסוף 1943. האחרים האמינו שגם תורם יבוא. במרס 1944 הוחזרו לרומניה כ1,800- יתומים. לא כולם היו יתומים ולא כל היתומים הוחזרו. אין ספק שבין היתומים הללו היו גם נערים ונערות מבני קימפולונג.



חזרה לקימפולונג


במרס 1944, יזמו הרוסים מתקפה חדשה שבה דחפו את הגרמנים והרומנים אל מעבר לנהר הדניסטר. היישובים שבהם נמצאו גיטאות שוחררו. רבבות המגורשים שנשארו בחיים חוו את התחושה הנפלאה, שחייהם ניצלו ויוכלו להתחיל בחיים חדשים.
בשלב האחרון, שלב הנסיגה של גייסות גרמניה, השתלט עליהם הפחד. בתקופה אחרונה זו, כאשר כבר לא חששו ממעשי רצח והרג מצד הרומנים, חששו מאד מפני מה יעשו להם הגרמנים בנסיגתם. חששו, וגם היו שמועות בנידון, כי הגרמנים בנסיגתם יחסלו את כל היהודים שנשארו בחיים. בקרב מגורשי טרנסניסטריה שררה אימה ופחד מן הצפוי להם, דווקא רגע לפני השיחרור. רבים מהם אפילו חשבו על אמצעי הגנה, כגון מחבואים.
היו כאלה שהכינו לעצמם מקומות מחבוא, כגון מרתף מוסתר או בית שאינו בולט בשטח. היו כאלה שחשבו על הפרטיזנים באזור, לברוח אליהם. הדאגה והפחד האפילו על שמחת הניצחון, המתקרב והולך. אין ספק שהיהודים הרעבים האלה, לבושי הסחבות, ראו בבוא הצבא הסובייטי את גאולתם, הגורם המשחרר שיוציאם מאפלה לאור גדול.
במרס 1944 התחילה נסיגת הגרמנים. יומם ולילה טרטרו רכבי המלחמה בנסיגתם, יומם ולילה נעו גייסות גרמניים, מדיהם קרועים ומלוכלכים, ברק עיניהם כבה, הברק של המנצח השועט מזרחה. גם המבט השחצן שהטיל מורא בלב היהודים. אז הפחידו מבטיהם, כמבטו של הטורף העט על טרפו. עכשיו הם נראו מסכנים, מעוררי רחמים, ראשיהם מושפלים וצעדיהם עייפים, כאילו נרדמו תוך כדי הליכתם. חוסר השינה בלט בפניהם והם מצווים היו ללכת, ללכת ואין מנוס מהליכה. מאיצים בהם כמו פעם ביהודי שיירות המוות.
פה ושם, כשנמצאו בקבוצות קטנות, או אפילו בודדים, מנותקים מן השורה, היו נכנסים אל הבתים ומבקשים פרוסת לחם, או מתחננים שיתנו להם מקום לנוח בו קצת, כי אפסו כוחותיהם והיו נמלטים רק אם צעקת עליהם, פחדנים כאלה, כפי שלא היית מאמין על הצבא הגרמני הגא והגיבור. נגוזה חוצפתם שבה הצטיינו כאשר צחקו על יהודים במצוקה, והתמוגגו מנחת ומצחוק לראותם מושפלים ומעונים... עתה גם הם, מובסים ומושפלים, מושיטים יד לקבל פרוסת לחם.
מעניין, לבם של יהודים רבים, במיוחד של יהודיות, נכמרו עליהם והושיטו להם פרוסות לחם, מן המעט שבמעט שהיה להם, כאשר ראו כיצד הם חומדים את הלחם וכיצד הם עוטים עליו, חשבו על קרוביהם ביותר, שגוועו ברעב והצטערו שרחמיהם הכריעו אותם ברגע של חולשה.
הפלא ופלא, מחשבת המסכן ביום נצחונו: "רוצחים עלובים, סוף סוף גם אתם שותים מן הכוס המר של הסבל, בא הזמן וגם אתם חשים בטעם הרעב והמסכנות, גם יומכם בא! הנה אתם בורחים משדה הקרב, מוכים ומושפלים ומחכים לרגע של מנוחה".
הנקמה המתוקה ניחמה אותם, את היהודים המסכנים. ועדיין חששו שמא מאחוריהם מגיעים אנשי הס.ס., אלה שמעשיהם במלחמה ארורה זאת היתה השמדת היהודים. פה ושם עברו יחידות שעדיין השתוללו, כגון יחידות ה"וולאסובים", אוקראינים בשירות הגרמניים, אבל גם להם, בעיקר להם, אצה הדרך, כי מיהרו להסתלק, כי פחדו מן הרוסים הרודפים אחריהם, שכלפיהם לא ידעו אף טיפת רחמים או הבנה.
והופיעו הרוסים. השמחה היתה מרוממת. חיו את התחושה של מי שיצא מתא הנידון למוות. גישת המגורשים כלפי הרוסים היתה רומנטית. הם ראו בהם גואל, מציל ומשחרר. הצבא הסובייטי לא התמוגג מנחת מהם. להפך: פה ושם נתקלו המגורשים ביחס עויין. לדוגמה, צעירים יהודים שלא היו חייבים כלל בגיוס, נתפסו לצבא.
התעוררה השאלה הנוקבת: מה הלאה?
התשובה היתה: כאן לא יכלו להישאר, אפילו לא אלה שבעבר הקרוב טיפחו גישה סוציאליסטית, והאמינו בגן-העדן של ברית-המועצות. הבעיה היתה: האם יש להם בית? יצאו לדרך. לכולם אצה הדרך. היו כאלה שצעדו צמודים ליחידות הצבא האדום. וכאשר שאלו החיילים בחשכה מי אתם? השיבו "נאשי", כלומר משלנו. אל תדאגו. ביום היו מתחבאים ובלילה נסחבו אחרי גייס אחר. כך הגיעו ראשונים אל העיר שממנה גורשו.
שרידי משפחות צעדו קדימה. לאן? קדימה! פה ושם ניצלו כלי רכב הזדמנותי. בעיקר הלכו, צרורם הדל בידם. התפרנסו כמו פעם, באותם הימים השחורים, בדפיקה על דלת,
על דלתות הבתים, בתקווה שיזכו בבורשט חם ובפרוסת לחם. רבים הגיעו למוגילוו ושם חיכו להמשך דרכם. במוגילוו הוצבו שומרים, חיילים רוסיים, שלא נתנו להתקדם. רבים אחרים הלכו סחור סחור, לגלות פריצה בגבול הסגור. בדרך כלל הגיעו אל איזה יישוב בסרבאי, עם הרבה בתים ריקים, של יהודים. אמנם חרבים. תיקנו, הסתדרו וחיו בתקווה להזדמנות להמשיך הלאה, הביתה, אל הבית שמיום ליום דהה פרצופו הרומנטי. ויש שהבריחו את הגבול, בסכנת נפשות, להגיע...
ב1945- נפתחו הגבולות וחזרו כולם. מכאלף ושבע מאות יהודים שגורשו מקימפולונג חזרו כשבע מאות בלבד. כל השאר "נחים" בערבות טרנסניסטריה. אמנם, בשנת 1947 נמנו בקימפלונג כ1,350- יהודים. רובם הגיעו לשם מבוקובינה הצפונית,  בתקווה שמרומניה יוכלו לעלות לארץ ישראל.

 

 

 הרב רוזן מוזם (משה), הרב הראשי של יהודי רומניה, בביקור בקהילת קימפולונג, בשנות השישים. משמאל לימין: פילוק סובה ותסקל קלופר, הרב הראשי של רומניה ד"ר מ. רוזן, פישל פוקס, רפאל אברמוביץ וברונו כץ.
האנשים חזרו לבתיהם שאותם עזבו. עכשיו היו ריקים, רבים מהם הרוסים, הוציאו מה שניתן היה להוציא: חלונות, ותנורי הסקה.
חזרו, יותר נכון ניסו לחזור, לעסקיהם הקודמים. לא תמיד ידעו כיצד. הזקנים שיכלו לייעץ, לא חזרו ברובם...
הצעירים מיהרו ללימודים, להשלים את מה שהחסירו בארבע שנים של בטלה מלימודים. הם גם הקימו תנועות נוער ציוניות. בפעם הזאת חשבו כולם, צעירים ומבוגרים, על באמת לעלות ארצה, אלא שהעליה צלעה...
היו גם יהודים שהתגייסו לתנועה הקומוניסטית, במלוא מאבקה להשתלט על השלטון. תנועה זאת הבטיחה הרים וגבעות: שווין לכול, חיים של רווחה, קץ להפליה דתית או לאומית, הקץ לאותה שנאת היהודים שכרסמה בחייהם בעבר, לימודים חינם, במערכת כולה וחיי שלום ושלווה. ממש גן-עדן עלי אדמות.
ככל שעבר הזמן והקומוניסטים התקדמו לקראת שלטון אבסולוטי, כן גדלו האכזבות והתנדפו הבטחותיהם.
בשלהי שנת 1947, עלו רבים מבני קימפולונג בשתי אניות המעפילים: "פן קרסצ'נט" ו"פן יורק" שהפליגו מנמל בורגאס הבולגרי. הם הגיעו לקפריסין ומשם - עם הקמת המדינה - לישראל.
בשנת 1949 חוסלה ההסתדרות הציונית על כל שלוחותיה, אך לא התנועה הציונית. היא ניזונה מזכרונות העבר וממציאות ההווה. מספר היהודים שחשבו על עלייתם ארצה הלך וגדל. משפחות רבות עלו ארצה מכל שטח רומניה, כולל מקימפולונג. בין 1949 ל1952-עלו יהודים רבים, עד אשר הרומנים עצרו בעד גלי העליה. החל מ1959- התחילה שוב העליה. בשנת 1998 נשארו בקימפולונג פחות ממנין יהודים זקנים. כל השאר נמצאים בארץ ישראל או בשאר פינות תבל והיתר בבית הקברות בקימפולונג.
אנשי קימפולונג עשו חיל בישראל. רבים מהם למדו באוניברסיטאות ובנו את בתיהם, רבים ביניהם הצטיינו בכל מיני תפקידים ציבוריים ופרטיים, בצבא, בתעשיה ובעסקים. הגדיל עשות ברוך (בנו) ונגר, מי שעמד בראש הצוות שהקים את העיר כרמיאל בגליל והיה, במשך שנים רבות, עד למותו המוקדם, ראש המועצה ולאחר מכן, כאשר כרמיאל הפכה לעיר, ראש עיריית כרמיאל.
יהא זכרו של ברוך - ברוך, ויהיה ברוך זכרם של כל בני קימפולונג, אלה שניספו בטרנסניסטריה כאלה שהלכו לעולמם בישראל לאחר שנות מעש. תהא נפשם צרורה בצרור החיים!
ויהא ספר זה זכרון-עד, לדור שגדל בארץ ולדורות הבאים, שיכירו את שורשיהם.

 

 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים