--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> החיים החברתיים בעיירה בין שתי מלחמות העולם
 


 
 


פרק ג'

החיים החברתיים בעיירה בין שתי מלחמות העולם

בין שתי מלחמות העולם בני העיירה פיתחו חיים חברתיים משופרים. התקבצו חבורות חבורות. המכנה המשותף: גיל ומעמד כלכלי; שעות עבודה דומות ותחומי התעניינות. בקרב הנוער גם פעילות ספורטיבית, טיולים וסיורים. החבורות הקטנות היו מורכבות מ- 4 עד 6 זוגות. הגרעין של רוב החבורות היה מושתת על ההשתייכות העדתית, השיחות נסבו על הבעיות בהן נתקלים בני אותה עדה. תמיד נתקבלו בסבר פנים יפות גם בני לאומים אחרים.
ה"אליטה" האינטלקטואלית של העיירה בבנילה כללה את הכומר האורתודוקסי - שטפנוביץ', את הרופא הוותיק ד"ר איזיו זלצברגר, הרוקח שכט, המשנה לרוקח סליקה סגל והחבר שלה הפולני אופולסקי, שהיה בעל אחוזה קטנה בסוקוליצה ובעל בית מלון גדול. הכומר שטפנוביץ', שהיה ממוצא אוקראיני, נתקבל יפה בחברת "האליטה" היהודית. ביתו היה במרכז העיירה, בלבו של היישוב היהודי. למעשה את כל ימי השבוע בילה הכומר בחברת שכניו וידידיו היהודיים. ככומר אורתודוקסי-יווני היה נשוי וגם אב לשני ילדים, שלמדו בבתי ספר תיכוניים מחוץ לעיירה, פגשנום רק בחדשי הקיץ.
הייתי נער בגיל ההתבגרות, ושמענו התלחשויות על ידידויות אינטימיות שהתפתחו בחבורת האליטה המקומית.
קשי יום לא השתייכו לחבורת הבילוי של ימי חול, מכיוון שהיו עסוקים בעבודות לפרנסת המשפחה. רוב התושבים עבדו מעלות השחר ועד רדת הלילה. רבים מבני העיירה עבדו רחוק מהבית. רבים מבני בוקובינה עסקו בדרך כלל בעבודות הקשורות בתעשיית העץ, הובלתם למאגרים מרכזיים, מיונם לפי גדלים וסוגים ושיגורם ברכבות או בעגלות, או קשירתם לדוברות והשטתם  בנהרות למנסרות העץ. הפקת עצי היער עד להבאתם למנסרות חייבה את העוסקים במלאכה זאת להעדר מן הבית, לגור בבקתה ביער, הרחק מהמשפחה, כל ימות השבוע.
בולי העץ נקשרו לדוברה באמצעות כבל ברזל, שהושחל בחורים שנקדחו בבולי העץ על הרים תלולים, על גבול רומניה-פולין התנשאו עצים נדירים ביופיים ובגובהם. רק ברגל היה אפשר להגיע אל אוצרות טבע אלה. כריתת העצים בוצעה באביב ובקיץ, הורדתם לאתר האיסוף רק בחורף המושלג. באתר ליד הנהר צ'רמוש נקשרו כל  20 בולי עץ ל"לוח" אחד. דוברה הורכבה משישה "לוחות" הקשורים זה בזה. דרושה הייתה מומחיות רבה להשטת הדוברה על פני המים הזורמים, שלעיתים גאו ובימי יובש שפלו. המוביל נעזר בשניים שלושה מתלמדים, שתפקידם היה לנווט את הדוברה שתישאר במרכזו של אפיק הנהר. בעיקול חייבים לנווט כך שהדוברות לא תעלינה על היבשה או תתקענה בסלעים בולטים. הובלת דוברה כזו נמשכה 2 - 6 ימים, תלוי ביעד ובמזג האוויר. העבודה ביערות ובהובלות בולי העץ נמדדה לפי שבוע עבודה. המנהלים והפועלים יצאו בימי שני בבוקר וחזרו בימי שישי או בשבת בצהרים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נפתחו באזורים עתירי נוף בתי הבראה, הן בצפון בוקובינה והן בדרומה.
החורף נוצל לספורט הסקי במזחלת (Rodel) שנועדה לשני רוכבים וכן החלקה על הקרח. בני המעמד הבינוני והגבוה לא הסתפקו בחיי חברה במקום מושבם, חיפשו בילויים ונופש מחוץ למגוריהם, בסביבה חדשה ובאווירה שונה מזו של כל ימות השנה, ונהרו לאזורי נופש אלה.
במרכזים העירוניים, אשר ליד בתי - ספר תיכוניים, הוקמו מגרשי ספורט חורף שהיו לאתרי החלקה על הקרח. גם הנהרות הקפואים היו לאתרי החלקה. בעלי המחליקיים היו מעטים, כי מחיר המחליקיים היה גבוה מאוד ורק מעטים יכלו להרשות זאת לעצמם ולילדיהם.
בשנות השלושים נפתח אתר מרפא Izvor, ליד העיירה סלטין, כאתר מרחצאות גופרית וטיפול בבוץ שחור לריפוי מחלות ראומטיות. תוך זמן קצר נבנו שם בתי מרפא רבים אליהם נהרו בחודשי החורף בעלי-ממון מכל רחבי בוקובינה, תוך אמונה בנפלאות המעיינות. התנאים הטבעיים אפשרו פתיחת מרכזי נופש כמעט בכל כפר ועיירה. כל אדם שרצה לבלות באתר נופש ולנשום אוויר הרים צח, נקי מזיהום, בחיק הטבע, יכול היה למצוא את מבוקשו בהתאם לאמצעיו. היו גם בני נוער שלא רצו להתלוות אל הוריהם במסע הנופש שלהם, העדיפו לשהות בזול בחיק הטבע ומצאו מקומות לינה במתבנים ובבתי איכרים.
ענפי ספורט הקרובים ללבו של כל צעיר היו: בקיץ - טיולים בחיק הטבע, בחורף - החלקה על הקרח, גלישה במזחלות וסקי בהרים. סופי שבוע הוקדשו לפעילות ספורטיבית בצוותא, כל חבורה ורצון ההרפתקה שלה.

בית המרחץ - מרכז חברתי חשוב בעיירה

בית המרחץ היווה מקום מפגש לכל הגברים מכל הגילים. אפילו אלה שהיו להם אמבטיות בבית (אלה היו במיעוט) לא ויתרו על בית המרחץ הציבורי.
גם אלה שעבדו מחוץ לעיירה הקפידו לחזור ביום שישי בצהרים, כדי להספיק לבית המרחץ, שנסגר שעה לפני כניסת השבת. כאן היה המפגש השבועי של רוב בני הקהילה, בני כל הגילים. הנערים ציפו בכליון עיניים לחיזיון המצחיק והמשעשע למראה של יהודים ערומים עם צרור זרדים (בעזעמל) ודלי עץ בעל ידית אחת (ביידיש "שעפאלע") בידם. איש איש ומראהו האמיתי ללא כיפה וללא בגד, ערום כביום היוולדו. לראות את מראהו האמיתי של כל עשיר וכל עני. אחד עם קרחת, שני בעל פדחת, שלישי עם גיבנת, רביעי עם זקן עד הקורקבן. לפגוש  את "אריה בעל גוף", המטיל אימה על כל הסביבה, ולידו את שימקו החלשלוש. על צדי הספסלים היו מצטופפים בני הנוער, מתלחשים על המראות הסוריאליסטיים ומקנאים בגברתנים התמירים והחטובים.
בית המרחץ הוחזק ע"י הקהילה היהודית, והיה פתוח בימי שבת וראשון לאוכלוסייה הנוצרית. רבים האמינו בסגולות הרפואיות של הסאונה החמה, שפיכת מים קרים ועיסוי טבעי באמצעות צרור הזרדים. במחיר שתי חפיסות סיגריות זכו הגבירים בעיסוי אמיתי ע"י מעסה מנוסה, בעל גוף אתלטי, ידיים גולמיות, המיישר כל קמט ומשחרר כל כאב בגוף. בני העיירה האמינו שהעיסוי מיישר את העצמות מהקודקוד עד כף הרגל ומסיר כאב. כל היוצא מתחת ידיו, משוח בשמנים ריחניים, הרגיש כאילו נולד מחדש.
אהבתי את האווירה המיוחדת של בית המרחץ. אהבתי את המפגש החברתי. אהבתי את שמחת החיים ששררה בו. לעתים אבי היה חוזר מעבודת היערנות שלו מאוחר עם כניסת השבת. בהעדר אבי נתלוויתי באופן קבוע לסבי ולאחד הדודים, שלא להפסיד את האירוע החברתי. אומנם פונקתי עד אין-סוף ע"י סבי ודודי אך החוויה לא הייתה שלמה כאשר ראיתי רבים מחבריי מלווים ע"י אביהם. רק בערבי חגים אבי היה בבית והייתי גאה לאחוז בידו בבואי לבית המרחץ ולהתגאות בפני חבריי כי אבי עמי, וגופו התמיר והרזה לא יעורר צחוק בפי עמיתי השובבים.

בית הכנסת
ולהבדיל בית הקפה

בשעות הערב נפגשנו רובנו בתפילת ערבית ובקבלת שבת בבית הכנסת. אנחנו התפללנו בבית הכנסת הגדול, המרכזי, בית הכנסת בו התפלל רב הקהילה, ר' מרדכי הורוביץ, עם בניו שמואל, משה, פנחס ונחמיה;  רעייתו ו- 3 בנותיו ישבו לבדן ב"עזרת הנשים" והתפללו.
אבי ירש מושב ב"מזרח", בין המושבים המכובדים שהוצבו  משני צדי ארון הקודש, כאשר פני המכובדים פונים אל הקהל. מושבים אלה היו רכושם האישי של פרנסי ועשירי העיירה ומכובדיה.
המושבים עברו בירושה; אבי ירש את המושב מאחיו הצעיר של סבי, בעל אחוזה ונשוא פנים בקהילה, חשוך בנים ואבי היה לו לבן כל חייו. רעייתו מלכה האריכה ימים.
חיי החברה והתרבות של הדתיים האורתודוקסים בעיירה התרכזו סביב בית הכנסת: תפילה בציבור פעמיים ביום, בבוקר ובערב, שיעורים ביהדות ניתנו ע"י הרב, בניו ומורי הישיבה.
מוקד נוסף ואולי המרכזי ביותר היה מפגש הרווקים והרווקות, זוגות צעירים עם ילדיהם בשבתות בשעת אחר-הצהרים בבית הקפה של הנדל קורץ, שנקרא גם הנדל פטנט, על שום המצאותיו הרבות, שבית הקפה שלו ימשוך קהל מכל הגילים, המינים וההתעניינויות בגסטרונומיה, בספורט (כדורת), רכילות ובילויים אחרים.

בית הספר העברי

בית הספר העברי, שפעל בשעות היום, היה למרכז תרבותי בסופי שבוע ובשעות הערב. המורים הבולטים שלימדו בו היו: חיים אורנשטיין, גדליה שטיין (שהיה לאחר עלייתו ארצה לחתן התנ"ך) והמורה לם, שנשא לאישה את האלמנה טיקה דרוקמן והתיישב במקום. המורים לעברית היו לנושאי התרבות הארץ ישראלית, והשפעתם הייתה רבה על הנוער היהודי. רוב  הבנים  למדו בבית הספר העברי. כל הבנים בבנילה למדו ודיברו עברית. בית הספר העברי פעל בשעות הבוקר כבית ספר לבנים גילאי 3 - 6. עפ"י חוק חינוך חובה למדו הבנים והבנות בני 7 עד 14 בבית הספר הממלכתי. הילדים היהודים המשיכו את לימודיהם בבית הספר העברי בשעות אחר הצהרים. היה זה יום לימודים ארוך ולעיתים מתיש. גרנו רחוק משני בתי הספר, העוזרת הביאה לי ארוחת צהרים מדי יום אל בית הדודה מלכה, שגרה קרוב לבית הספר העברי. האוכל חומם שם והוגש לי כמו לנסיך קטן. במיוחד אהבתי את כוס התה וקוביית הסוכר שהדודה כיבדה אותי בהן כאשר ישבה עמי לשתות סביב השולחן הנאה.
בשעות הערב פעל בית הספר העברי כמרכז תרבות לנוער עובד ולמבוגרים.
הלימודים בבית הספר העברי היו שונים מן הלימודים בבית הספר הממלכתי, היו בו כ-40 תלמידים בכיתה. הלימודים התבססו בעיקר על הקניית מיומנויות: קריאה, כתיבה תמה (קליגרפיה), חשבון, שינון בעל-פה של שירים מן הספרות הרומנית החדשה  בה בוקובינה הצטיירה כחלק אינטגראלי של המולדת רומניה, תשומת-לב מיוחדת ניתנה לקריאה מותאמת והבעה בעל-פה. הרטוריקה  כללה מסירת תוכן של סיפור בשפה הקרובה לטקסט.

הלימודים בגימנסיה בעיר סטרוז'ינץ

גם בגימנסיה הממלכתית ע"ש המלך פרדיננד הראשון בעיר סטרוז'ינץ העמיקו, ביתר חומרה, את הדרישות שהיו בביה"ס היסודי. תנאים מוקדמים להתקבל ללימודים בגימנסיה חייבו 4 שנות לימוד בבי"ס יסודי ובחינות כניסה ברמה גבוהה: כתיבת חיבור על נושא נתון (שגיאת כתיב אחת פוסלת את המועמד), חשבון ברמה של כיתה ו' של בית-ספר עממי רגיל. אלה שלא עמדו בבחינה, או שלא הייתה להם האפשרות הכלכלית לשאת בהוצאות שכר-הלימוד, ניתנה להם האפשרות ללמוד בבית בעזרת מורה פרטי ולגשת לבחינות חיצוניות, שהתקיימו פעמיים בשנה. על תושבי המחוז, בני העיירות והכפרים ששלחו את בניהם לגימנסיה בבירת המחוז, הוטלה הוצאה נוספת לשכר לימוד: מגורים וכלכלה; מורה פרטי שילווה את התלמיד בלימודיו ובעמידה בדרישות הקפדניות בתחום ההישגים הלימודיים. הופעה חיצונית: תלבושת אחידה, תיק מסודר, ספרים ומחברות.
בכיתה בה למדתי היו כ-40 תלמידים, כמחציתם בני כפריים רומנים. למרות שהייתה חובה תלבושת אחידה הורשו בני הכפרים ללבוש בגדים לאומיים הנהוגים בכפרים: מכנסיים צמודים מאוד לגוף מכותנה לבנה, חולצה רקומה מעל למכנסיים וחגורת עור מקושטת. בימים קרירים הם לבשו מעל לבגדים אלה מעיל פרווה רקום ללא שרוולים. רוב התלמידים הכפריים גרו במעונות, שהיו מיועדים כביכול לבני משפחות טעוני תמיכה כלכלית. למעשה המעונות הוקמו לעודד את המיעוט הרומני, שחי בצפון בוקובינה, ללמוד בבתי-ספר תיכוניים. המטרה הייתה להכשיר ולהצמיח מנהיגות רומנית בצפון בוקובינה, בה האוקראינים היוו רוב באוכלוסייה.
אם אני בוחן את שיטות ההוראה, שהיו נהוגות בבתי הספר הממלכתיים, אני יכול לקבוע כי הן הותאמו ל"חציון העליון" של אוכלוסיית התלמידים. נדרשה רמה גבוהה של אינטליגנציה, יכולת לימודית וידע כללי, שתלמיד יסיים את לימודיו בתיכון ויעמוד בבחינות הבגרות. בתיכון הממלכתי בסטרוז'ינץ  התחילו ללמוד בכיתה ראשונה כ-45 תלמידים וסיימו 8-10 בוגרים.
בוגר תיכון בבוקובינה ידע היטב צרפתית; כן היה לו ידע מוצק בלטינית כמסד לכל הלשונות הלטיניות. הוא ידע גם היטב גרמנית, כי זו הייתה שפת האם של היהודים והגרמנים.
בית הספר הכללי לא נתן מספיק את דעתו על פיתוח החשיבה העצמאית, לא עודד יצירתיות מחשבתית אוטונומית של התלמיד, וגם לא טיפח חיברות (סוציאליזציה) בין התלמידים. בית החינוך העברי  הפעיל שיטת הוראה שהושתתה הן על הקניית מיומנויות והן על לימוד עצמי ולימוד בזוגות - בחברותה, לקראת היום "הנורא" בשבוע, יום השישי. ביום זה באו מכובדים מראשי הקהילה לבחון אותנו. שיטת לימוד זו פיתחה את החשיבה בקרב הלומדים, פיתחה את היצירתיות והכשירה את הצעירים להתמודד בפתרון בעיות. "משכילים" ששאבו את השכלתם מהתרבות האירופית והתפעלו מן השיטות "המודרניות" שהיו מקובלות בבתי הספר הציבוריים במרכז אירופה ביקרו קשות את שיטת הלימוד בבית הספר העברי. אולם השיטות שהיו נהוגות בבית הספר העברי פיתחו את היכולת של יצירת קשר בין-אישי, חשיבה עצמאית, ויכולת להאזין לזולת ולכבד את דעתו. שיטות אלו פיתחו הרגלי לימוד עצמי, חשיבה אוטונומית, ועודדו חשיבה מקורית-יצירתית, בלי להזניח את המיומנויות והשינון. התפילה בציבור בבית הספר וחזרה על אותן התפילות הקנו את מיומנות הקריאה  והשינון.
אין ספק שבוגרי בתי ספר תיכוניים כלליים, שגם למדו בבית ספר עברי, זכו להכשרה טובה להתמודדות בחיי היום-יום כמיעוט בחברה נוכרית בלתי אוהדת.

בית סבי

מאז ילדותי פגשתי את אבי רק בסופי שבוע, לעיתים רק בסופי חודש. כילד את רוב שעות הפנאי ביליתי בבית סבי. אהבתי את ההתרחשויות בבית זה: חנות המכולת, בית המרזח, המפעל למילוי בירה בבקבוקים והפצתם בין בתי המרזח ומסעדות. במיוחד קסמה לי האווירה של תחילת הלילה: החנויות, המחסנים והמפעל נסגרו, סבי ושלושת בניו הרווקים נתכנסו בחדרו, חלונות ודלתות הוגפו. כל אחד סופר ומונה את פדיון היום ואני מסדר את מטבעות הכסף לפי גודלם במגדלים אחידים, כאשר כל מגדל כולל סכום עגול. כל מפגש כזה הרשים אותי כל פעם מחדש. למרות עצמאותו של כל דוד בניהול האגף שלו מסר כל בן דיווח על הפעולות במחלקתו וחיכה לתגובת הסבא, כסמכות עליונה.
בפגרת הקיץ אהבתי להתלוות אל הדוד ליבלה, אחראי לשיווק הבירה לבתי המרזח ולסחורות אחרות בקמעונות. מטרת הסיורים בין החנויות ובתי המרזח - איסוף הזמנות להספקת סחורות וגביית כספים על סחורות שסופקו. למדתי להכיר את הכפרים שעיטרו את העיירה, פינות נידחות, שכוחות-אל, שרגלו של נער יהודי לא דרכה שם. מפי דודי למדתי את תולדות המקום, מספר המשפחות היהודיות ביישוב, עיסוקם ועל חיי התושבים בכלל. סבב בין היישובים נמשך יום שלם, מזריחת החמה עד שקיעתה, היה זה יום לימודים ארוך, מעניין שהעשיר את ידיעותיי וסיפק את סקרנותי לדעת. 
 

 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים