--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> עדויות >> יום הזיכרון הבינלאומי באו"ם



יום הזכרון הבינלאומי לזכר של קורבנות השואה
או"ם ניו-יורק, 27 בינואר 2009
רות גלזנברג גולד, ניצולת שואה.

אני עומדת לפניכם ברגשות עמוקים על בימה זו כדי לספר את סיפורי. תודה
לכם על הזמנה שמכבדת לא רק את הנמצאים כאן אלא גם את זכרם של אלה
שלא נמצאים כאן. לכל ניצולי השואה זה רגע של שיחרור אמיתי. אני עדיין לא יכולה להבין את צרוף המיקרים המסתורי של הכרזת ה-27 בינואר על ידי
האו"ם כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, וכה מדהים היה להיות מוזמנת להעיד ביום זה. כיוון שב – 27 לינואר 1942, בדיוק לפני 67 שנה – נותרתי יתומה
בעולם.
גדלתי בצ'רנוביץ, בירת חבל בוקובינה בצפון רומניה. שם ביליתי את השנים הזכורות ביותר של ילדותי הקצרה והשמחה. באותם הימים הייתי ילדה קטנה חסרת דאגות, מוגנת ומפונקת על ידי משפחתי האוהבת, היה לי אח גדול, נגן
כינור מוכשר, שאותו הערצתי. אהבתי את בית הספר, היו לי חברים רבים וחלומות רבים. אבל למשטר הנאצי של היטלר היו תוכניות אחרות שהביאו סוף לחינוך שלי ולילדות שלי.
אני ילדה ניצולה של לטרנסניסטריה, איזור בין הנהרות הדניאסטר והבוג בדרום מערב אוקראינה. היטלר נתן את חבל הארץ הזה לרומניה הפשיסטית כתגמול
על הברית שכרתה עם גרמניה. המסע שלי אל היאוש החל בנובמבר 1941 כאשר הייתי בת 11. 2000 מאיתנו כונסו על ידי חיילים רומנים, נדחקו לתחנת
הרכבת ונדחסו כ 80 עד 50 איש לתוך קרונות בקר. במשך 4 הימים הבאים של המסע המזעזע הזה כמה מגושרים מתו מחנק, רעב וצמא. ביום הרביעי הרכבת עצרה וחיילים פתחו את הדלתות. מורעבים, תשושים ומלוכלכים, יכולנו בקושי ללכת. הורו לנו ליצור טור ויצאנו בצעדת מוות דרך השדות הגדולים והבוציים
של טרנסניסטריה. הכריחו אותנו ללכת 25 ק"מ ביום ורק בלילה הרשו לנו המלווים שלנו לנוח, בדרך כלל באסמים נטושים שחלקנו עם גופותיהם של אלה שלא יכלו להמשיך. החיילים הרומנים לקחו אונתנו בכוונה במשך שבועיים ארוכים במסלול עקלקל כדי להתיש אותנו ולשבור אות רוחנו. הזקנים , החולים, והילדים שלא יכלו להתמיד בקצב נותרו לצד הדרך. המראה של גופות עירומות וקפואות בשני צידי הדרך היה אחד ממראות הזוועה הראשונים.
ניסיון השואה שלי שונה משל אחרים. לא קועקע עלי מספר כיוון שניצלתי ממערכת פחות מאורגנת ומתודית של השמדה. השיטות הרומניות היו פרימיטיביות וברבריות אבל לא קטלניות פחות מהשיטות של גרמניה הנאצית.
הם לא טרחו לעסוק בקעקועים, הסרטה וצילומים של מעשיהם הבלתי אנושיים. הם החלו בפעולה ללא מגבלות ובלהט כזה שזיעזע אפילו את הגרמנים.
השיטה היעילה ביותר של הרומנים הייתה לנטשו אנשים בלי לספק להם מקלט, מזון או כל צורך אחר לשרידה ולהניח להם למות ממות איטי ומייסר עקב מחלה חשיפה, רעב וייאוש. בנוסף לכל אחל הם שרפו יהודים במחסנים, חנקו אותם בקרונות בקר וירו באלפים לפני קברי אחים שהקורבנות נאלצו לחפור בעצמם.
עלינו לזכור את אלפי הקורבנות בכל רחבי רומניה שנהרגו בין השנים 1940 –
1941 בפוגרומים ברוטלים ובמעשי רצח שבוצעו תחת הממשלה
הפאשיסטית של אנטונסקו. 280,000 יהודים רומנים ואוקראינים כמו גם
11,000 צוענים נפלו קורבן לשואה הרומנית. דצמבר 41 היה חורף מר ומדכא. הותשנו ע"י רעב, צמא ומצעדים קפואים. משפחתי ואני סיימנו במחנה
שנקרא ברשד. זה היה אחד מהמחנות הגדולים והידועים לשימצה בטרנסניסטריה. מצאנו מקלט בחדר קטן של בית הרוס עם ריצפת עפר ללא
דלתות וחלונות. בברשד לא היו חשמל, מים זורמים או אפילו שירותים. נאלצנו לחלוק את החדר עם כ- 20 מגורשים אחרים. שם הפכתי לעדה חסרת ישע
למוות המייסר של שותפי לחדר ובני משפחתי. ב – 3 שבועות קצרים איבדתי את אבי, את אחי שהיה אז בן שמונה עשרה ולבסוף את אימי. נותרתי להגן על עצמי בסביבה עוינת ומקאברית, יתומה לבד בעולם. לא היה איש שיאהב אותי ללא תנאי, איש לא דאג לי יותר.
ככל שהתמותה עלתה, המתים נותרו בערמות ליד אחד מקירות חדרנו במשך
ימים או שבועות עד שנאספו על ידי הקברנים. אמי הייתה האחרונה למות וגופה נותר שם במשך שבועיים במהלכם כלבים רעבים קרעו את בשרה. כאשר
הקברנים לקחו לבסוף את הגוויות הם פשוט זרקו אותן על האדמה הקפואה של בית הקברות. לאחר מות משפחתי חיי היו תלויים בזרים. תודות לטוב ליבם של כמה מהעצירים בברשד שרדתי. הם חילצו יתומים מאסמים, מסמטאות, מבתים הרוסים ומערימות של גוויות. אנשים קטנים. ילדים עם פרצופים זקנים. צרורות של צער שקט. כך נראיתי גם אני. השומרים הכניסו אותנו לחדר אחד עם מיטה אחת עשויה מקרש. בנים ובנות נדחסו לתוכה כסרדינים. במקרה, אחד מאותם ילדים שאיתם חלקתי את יגוני נמצא איתנו היום. אני רוצה להציג לפניכם את מיכאל סירקיס: מיכאל האם אתה יכול לעמוד?
שואלים אותי פעמים רבות: איך שרדת? אני מאמינה שזה היה הכוח הקסום
שבא מנבואתה של אימי שאמרה: כל מי שנמצא בחדר הזה ימות, רק את
תשרדי. את מוכרחה להישאר עדה. המילים האלו התירו אותי בחיים ושימרו
את האנושיות שלי. מעל הכול הם אפשרו לי לתעד בלי נייר ועיפרון את כל פרטי הזוועה שסביבי שבהמשך כללתי בספר ששמו: המסע של רות, זיכרונותיה של ניצולה.
לאחר המלחמה הצטרפתי לקומונה של נוער יהודי וברחתי מרומניה על אוניית משא שיעדה היה המנדט הבריטי של פלסטינה. ספינתנו טבעה בים האגאי
הועברנו על ידי מצילים הבריטים למחנה פליטים בקפריסין למשך שנה, ולבסוף התירו לנו להמשיך במסענו. ב-1948 האו"ם הכריז על יצירת מדינת ישראל.
אני הצטרפתי לבנייתו של קיבוץ חדש. שם, באדמה המזינה של מולדתי
החדשה שתלתי את שורשי החתוכים ותהליך הריפוי החל. בתחילה שירתתי כחובשת בקיבוץ ואז התחלתי מחדש ללמוד והשלמתי את לימודי כאחות מוסמכת של הדסה. הייתי בת 14 כאשר נתתי את עדותי הכתובה הראשונה מייד לאחר השיחרור.
היום לאחר 64 שנה אני עדיין מעידה מכיוון שיש כאלה המעזים להכחיש את הזוועות ואת קיומה של השואה ומניחים את היסוד לחזרה של חוסר אנושיות
כזו בקמבודיה, בוסניה או דראפור. אני מקווה שהאו"ם בניסיונו למנוע טרוריזם ורצח עם ייסד מערכת חינוך עולמית שתגיע לילדים בכל העולם. אני גם מקווה שהרוב הדומם יהפוך להיות הרוב הקולני.
ברצוני להקדיש את עדותי היום למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בשואה, לניצולי טרנסניסטריה, ולכל הקורבנות של השואה הרומנית, יהודים וצוענים.
אני מקווה שנשמותיהם ימצאו ניחומים בידיעה שמה שקרה להם ולאהוביהם לעולם לא יישכח. אני מקדישה אותה גם ל- 21,000 חסידי אומות העולם
ובפרט לד"ר טריין פופוביץ', ראש העיר של צ'רנוביץ, שתעוזתו הצילה 19,600 יהודים בגירוש. אנו הילדים הניצולים, הננו העדים האחרונים לפרק הטרגי ביותר בהיסטוריה. חזרנו מהאפלה של הצער האנושי ושרדנו כדי לומר את
אשר עליו אין לדבר.
 
על ידי סיפור סיפורנו, על ידי לימוד אודות השואה וכתיבת זכרונותינו – אנו מכריחים את עצמנו להיזכר בעבר הכואב כדי להבטיח לדורות העתיד של ילדים ילדות תמימה ומאושרת, החופשייה מאלימות מאיימת. כאת אנו רוצים להבטיח שמאמצינו לא היו לשווא. אנו רוצים לחיות את חיינו בטוחים בידיעה שמעשים
לא אנושיים אלו לא יחזרו שום לעולם, לא מכיוון שיש חוקים האומרים שאין לעשות זאת אלא מכיון שיש אנשים האומרים זאת. אלו אנשים שצריכים
להתריע זה לזה בדיבר התנכ"י זכור!
תודה לכם

לצפיה בטקס  (כ-113 דקות) שבו נשא דברים גם הרב ישראל מאיר לאו, יו"ר מועצת 'יד ושם'
כדי לצפות יש צורך בתוכנת RealPlayer אותה ניתן להוריד בכתובת הבאה: http://www.real.com
 
 


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים