--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> מחנה טרנסניסטריה
 


 
 


פרק ו'

מחנה טרנסניסטריה
אוקטובר 1941 - מארס 1944

חנייה שביעית - מוגילב פודולסק

כל הלילה המתנו על שפת הנהר, כאשר סירות קטנות מעבירות מדי פעם קומץ אנשים. קצב ההעברה היה איטי. אם בקצב זה תתנהל העברת האנשים את הנהר נצטרך להמתין כשבוע ימים. לפתע הגיעו שתי דוברות גדולות והחלו להעמיס כ- 200 איש על כל דוברה, מספר הממתינים הלך וקטן.
לפני עלות השחר הגיע התור שלנו. עלינו על הדוברה, עמדנו צפופים והבטנו לכוון העיר, שניצבה לעינינו פרוסת כנפיים לקבל את פנינו, לחסות בצל כנפיה הפרוסות. קיווינו שהיא תעניק לנו קורת גג, כתמורה אנו נעשיר אותה ביוזמה, ביצירתיות ובפריחה כלכלית בהיקפים שעיר זאת - מוגילב - מאז השלטון הסובייטי לא זכתה לתנופה כלכלית אותה המגורשים והמסכנים מסוגלים להרימה. מחשבות דמיוניות זרמו בראשי כזרימת מי הנהר על פניו שטה הדוברה כשעל דפנותיה מאות גרושים לכוון ארץ חדשה עם תקווה בלב לעתיד טוב יותר. ככל שהתקרבנו לגדה המזרחית, ליעד החדש שלנו, קרני השמש החלו להאיר את בנייניה של העיר. אלה הרשימו אותנו יותר ויותר. המראה מרחוק היה של עיר אירופית, ובה בניינים יפים שבלטו בלבניהם האדומות, בניינים "רבי קומות" דאז, 3 - 4 קומות. הסקרנות כרסמה בנו, הבלתי נודע גרם לפיתוח הדמיון, לטובה או לגרוע ביותר.
ככל שהתקרבנו לגדה המזרחית הפתיעו אותי היופי של העיר ומיקומה הטופוגרפי: חלקה על מישור, לאורך הגדה המזרחית, וחלקה על מדרון שהתנשא מאחוריה כחומת מגן. הציפיות לטובה גדלו. ראיתי בדמיוני תמונה יפה, שככל שנוסיף לה צבע היא תלך ותהיה מרשימה יותר, זוהרת ומושכת. הבעתי שבריר ממחשבותיי בקול. הורי האזינו, חייכו ומלמלו: הלוואי, הלוואי!
ירדנו אל המזח. שלט ענק, כתוב באותיות קיריליות, בישר כי הגענו לעיר מוגילב פודולסק, דמיינתי שהרומנים רצו ליישב את חבל הארץ טרנסניסטריה ולהפוך אותו לחבל ארץ של דוברי רומנית, נושאי תרבות מערבית בקרב האוכלוסייה האוקראינית. לצד שמועות וידיעות כי מוגילב היא רק תחנת מעבר ונגורש לעיירות ברחבי טרנסניסטריה, כדי לבסס גם שם את השפה הרומנית ואת תרבותה, היו גם שמועות, כי נגורש מעבר לנהר בוג - לאזור הכיבוש הגרמני. כל שעה סוכנות "הידיעות" IPA ("יידישע פלוטקעס אגנטור"), סוכנות הרכילות היהודית, הפיצה שמועה, אחת אופטימית ואחת פסימית. אלה הם החיים תחת משטר פשיסטי שרודף חסרי ישע וגורם מדי יום לאי ודאות. היינו יצורים אנושיים, משוללי זכויות אזרחיות, תחת שלטון רודני, שונא בצורה פתולוגית זרים ובמיוחד יהודים. היינו תלויים בחסדיו של מושל צבאי המצפה למנת השוחד היומית.
ירדנו מן הדוברה. איש לא חיכה לנו. לא חייל ולא אזרח. הסתובבנו כצאן בלי רועה, התחלנו להתקדם במעלה הרחוב המוביל לתוך העיר. המראה היפה של העיר השתנה; אמנם בניינים יפים, אך מוזנחים, בלויים ועצובים המצפים לרענון ולטיפוח. העיר נראתה כעיר רפאים. חוץ מכמה פליטים יהודים לא פגשנו נפש חיה. בוץ כיסה את הרחוב וטיט את הבניינים עד מעל לחלונות של הקומה הראשונה.
הקודמים לנו סיפרו, שנכנסו לבית, ניקוהו, ועתה הם יוצאים לחפש כלי בית ושארית מזון בבתים הנטושים. התחלנו גם אנו לחפש דירה. הקומות העליונות הקרובות לנמל היו תפוסות. מצאנו דירה בקומת קרקע, בוץ וטיט כיסו את הקירות בה עד מעבר לחלונות. הרצפה הייתה מכוסה בטיט דביק. הובהר לנו כי לפני ימים ספורים, בזמן שצעדנו בגשם ובבוץ, עלה הנהר על גדותיו והציף את העיר. מוגילב הייתה מוצפת כיומיים. גובה המים הגיע לשני מטרים מעל מפלס הרחוב הראשי, שנסלל לאורך הנהר ובמקביל לו. ימים אחדים עמדה העיר מוצפת מים גועשים. המים ירדו. חזרו לערוץ הטבעי, הבוץ והטיט נשארו דבוקים אל קירות הבתים.
היינו עייפים מדי להתרחק מאזור הנמל כדי לחפש דירה שלא הוצפה. התיישבנו באזור שבו היו גם פליטים אחרים. ניקינו את הבית ואת הרהיטים המעטים שנותרו מן הדיירים הסובייטים שנסוגו עם הצבא האדום. לאחר ימים של עבודה אינטנסיבית הבית היה נקי ומסודר. שוב הרגשת בית. בדירה היו רהיטים וקצת כלים. רק כיריים לבישול לא מצאנו. לא קלטנו באיזה אופן בישלו הדיירים הקודמים את מאכליהם. מצאנו תנור חימום קטן שפעל על פחם-קוקס והיה מקום להעמיד עליו סיר בישול אחד. במרתף הבית מצאתי חצי שק פחמים. עמלנו קשות להבעיר את הפחמים הללו. דרושה טכניקה מיוחדת להבערת תנור קוקס. האילוצים לימדונו גם זאת. התנור הפיץ חום נעים בחדר. קשה לתאר במלים את הרווחה ואת האושר שחשה משפחתנו: לגור בדירה, לאכול ליד שולחן, לישון תחת קורת גג, אם כי על דרגש עץ ללא מזרנים. חשנו "טעם גן עדן". חיינו בפחד, שמא "גן העדן" הזה לא יימשך זמן רב. הקריאה: יהודים לצאת, להתאסף בקרן רחוב לקראת המשך המסע עדין הדהדה באוזנינו.
עבר שבוע ועוד שבוע, יום יום הגיעו מגורשים נוספים, רובם מדרום בוקובינה. בקלות ניתן היה לזהותם על-פי הביגוד המסודר והנקי. הם הגיעו מערים ומעיירות בדרום בוקובינה, מהיישובים: רדאוצי, סוצ'בה, גורה - הומורולוי, קימפולונג, סרט ודרנה - וטרה והעיירות שהקיפו יישובים אלה. גם אנשים אלה, שלא טעמו טעם הסובייטים, נדונו להגליה. חיפשנו מה יכולה להיות סיבת הגלייתם, שמא זו תחילתו של גירוש כל יהודי רומניה?
יום חדש, הפתעה חדשה. הגיעה קבוצה חדשה של מגורשים והפעם מדורוהוי, סיווני ועוד עיירות יהודיות שבצפון מולדובה. בואם של יהודי מולדובה חיזק את החשש בלבנו שזאת תחילתו של גירוש יהודי רומניה בכלל. בוקובינה נתרוקנה מיהודיה, מאותם אזרחים שפיתחוה, קידמוה והיו הגורם המוביל להפיכתה לפרובינציה מתקדמת ביותר באימפריה האוסטרו-הונגרית.
התברר שתחילת הגירוש היתה מן הכפרים ומן העיירות שבצפון בוקובינה. אחריהם היו יהודי דרום בוקובינה וצפון מולדובה. יהודי צ'רנוביץ רוכזו בגטו והמשיכו להפעיל את הכלכלה בעיר ובסביבתה הקרובה. מצב זה נמשך רק חודשים מספר. בסמוך לגירוש יהודי דורוהוי גם גורשו רוב יהודי צ'רנוביץ.
רק יחידי סגולה, מומחים ובעלי קשרים מאוד הדוקים עם השלטונות, קיבלו היתר להישאר בעיר. כך בא הסוף לרובו של היישוב היהודי המפואר בצ'רנוביץ. הם הוגלו בתנאים טובים יותר מאשר יהודי הכפרים והעיירות. המגורשים הוסעו ברכבות למוגילב ולמקומות אחרים, כאחיהם מדרום בוקובינה בקרונות משא המיועדים להובלת סחורות ובהמות. למוגילב הגיעו גם פליטים מעטים שנותרו בחיים אחרי ביצוע רצח המוני בקרב יהודי בסרביה.
אוכלוסיית העיר מוגילב לפני המלחמה הגיעה לכשמונים אלף תושבים: הפקידות הבכירה, חברי המפלגה הקומוניסטית ויהודים נסוגו עם הרוסים. כמחצית מתושבי העיר עזבו, נטשו את בתיהם ואת רכושם. כל מה שהיה ראוי לשימוש נשדד על-ידי התושבים שנותרו בעיר, מה שלא נלקח על-ידי הבוזזים הושמד בהצפת הנהר את העיר. השרידים האחרונים שניתן היה לשקם ולשפץ נעשו על-ידי הגולים היהודים. העיר נתמלאה בגולים יהודים, כל חדר, כל מחסן ומחנות צבאיים נטושים נתפסו על-ידי הגולים היהודים. אחר-כך החלו השלטונות לגרש את הבאים האחרונים מהעיר לכפרים ולעיירות במרחבי טרנסניסטריה. העיר מוגילב נשארה עדיין עמוסה וגדושה מגורשים. תנאי המגורים הפכו לבלתי נסבלים. בכל חדר גרו משפחה עד שתיים ללא תנאים סניטריים הולמים וללא אפשרויות בישול. ברחובות הראשיים נפתחו חנויות זעירות לממכר סחורות "יד שניה". הרחובות הראשיים היו גדושים בני אדם מכל הגילים, אנשים יצאו לטייל ב-Corso ברחובות המסחריים. המסחר "פרח" בעיר, האיכרים הביאו את תוצרתם, אותה החליפו בבגדים ובחפצים יקרים. האיכרים השתוקקו ללבוש בגדים מן המערב. בעלי מלאכה, אומנים, צורפים ייצרו סחורות על-פי ביקושם של התושבים המקומיים - האוקראינים - ופה ושם גם עבור יהודים מקומיים ומגורשים בעלי יוזמה, שהחלו לגלגל כספים. חודשה אספקת החשמל לבתי המסחר ולבתי האוקראינים. הרחובות הוארו, לדברי התושבים האוקראינים  מעולם לא זכתה מוגילב לפריחה כלכלית וחיי מותרות  כאלה.
"תור הזהב" הזה נמשך כשישה שבועות עד לבואו של מושל טרנסניסטריה ה' אלקסיאנו, שהיה מושלה האזרחי של בוקובינה עד פרוץ המלחמה ובעל קשרים עסקיים טובים עם היהודים בבוקובינה. הרחוב היה ל"ביתם" הנוח של הגולים, אוויר צח, יכולת לדבר באינטימיות עם רעך או בן זוגך כחפצך, כאשר השכנים לחדר אינם בקרבתך המיידית, מאזינים לשיחותיך הפרטיות. עם רדת הלילה גם אחותי ואני הצטרפנו לטיול ערב בעיר. פגשנו מכרים, שאלנו אחר קרובים, אימי דאגה מאוד לאחיה הצעיר שלא הגיע לעיר הריכוז יחד עם קהילתו שיפוט. בערב חזרנו מאוחר לבית שבו גרנו, בו נוספו דיירים חדשים שזה רק הגיעו לעיר.
הסבתות הפתיעו אותנו. הן הכינו מרק תפוחי-אדמה מתפוח אחד חצי רקוב ומקליפות תפוח אדמה. קשה לשער עד כמה טעים היה מרק זה!
למחרת ההורים שוב יצאו למסע חיפושים אחרי הדוד מיכאל, רעייתו ז'נט ובתם חיה'לה. כעבור זמן חזרו הורי, פני אבא שחורים כאדמת בסרביה ואימי בוכייה. סבתי מצד אימי חשה במתרחש. היא ביקשה לשמוע את האמת. חזרה וביקשה: "אנא ספרו לי את האמת, אני חפצה לדעת, אני מבטיחה להיות חזקה. אנא ספרו את האמת". הורי הסתכלו זה בזו, אימי החלה במילים ספורות: מיכאל יצא עם רעייתו ועם הילדה משיפוט לכיוון רוסטוקי - מקום המגורים של הבן-דוד, ד''ר גבריאל שטיר, הרופא ובעל בית חולים פרטי קטן, שהיה מקובל ואהוב על האוכלוסייה הכפרית. חלק מן הדרך מיכאל עשה בעגלה. בדרך זרק אותם העגלון וחזר לשיפוט. מיכאל ביקש לאחסן את מזוודותיו אצל משפחה יהודית שטרם גורשה בעיירה פוטילה, והמשיך ללכת ברגל יחד עם משפחתו לכיוון רוסטוקי. בהגיעם לבית החולים של הבן דוד, ד''ר שטיר, רעייתו והילדה שוכנו שם ומיכאל חזר לפוטילה לאסוף את מזוודותיו. בדרך פגשוהו איכרים חוזרים מעבודת השדה. הם הוציאו את זעמם עליו, הכוהו במעדרים שבידיהם, פצעוהו קשה, הותירוהו פצוע זב דם בתעלה ליד הכביש המחבר את שתי העיירות. אחד האיכרים האוקראינים חזר והכהו עד מוות.
כאשר מיכאל בושש לחזור חרדה תקפה את רעייתו ז'נט. היא יצאה עם בתה לרחוב, ניסתה לאסוף מידע כלשהו על בעלה. כאן פגשה איכרים צוהלים למראה צבא גרמני במכוניות משא מתקדם לכיוון הגבול הפולני, צפון-מזרחה. כנראה שאחד האיכרים הצביע על דודתי שהיא יהודיה, וקצין גרמני הוציא את אקדחו, ירה בדודתי והרגה. בת דודתי, חיה'לה, ברחה והסתתרה בין הקהל האוקראיני הצוהל, הקצין הגרמני ירה גם בילדה, שתי יריות, מלמל מספר מילים והמשיך בדרכו.
אישה אוקראינית שראתה את הרצח הנורא נטלה את הילדה מבין האיכרים המשולהבים והביאה אותה אל המשפחה היהודית היחידה בכפר, אל ד''ר שטיר. הילדה בת החמש ידעה לספר את המאורעות וביקשה, שהאיש הרע לא יבוא לירות בה. שנאת האוקראינים ליהודים הייתה כה גדולה שלא שעו לתחינותיהן של נשים, יולדות וחולים זקנים להתיר את השארותו של הרופא היהודי בכפר  עד בוא רופא מחליף. הרוצחים גירשו מן העיירה את הרופא היהודי ואת משפחתו. הם הוציאו אותו ואת רעייתו קוקה שטיר מבית החולים לבושים בחלוק הלבן וגירשו אותם ואת בת דודי חיה'לה לעיירה ויז'ניץ. שם שהו עוד מספר ימים.
בן דודי מצא קשר למשפחה יהודית אמידה מבוקרשט בירת רומניה, משפחה חשוכת בנים, שביקשו לאמץ ילד יתום יהודי מצפון בוקובינה. קצין רומני, ידיד משפחת פסקל מבוקרשט, הסכים לקבל לידיו את הילדה ולנסוע עמה ברכבת לבוקרשט לבית המשפחה המאמצת. הקצין הרומני דיבר גרמנית וזו גם השפה היחידה שהילדה דיברה. טרם צאתם את בית משפחת שטיר הציע הקצין הרומני לשנות את השם חיה לשם ארי - אנני. תגובתה של הילדה בת החמש הייתה: "אני מבקשת שם שיעזור לי להישאר בחיים". מאז ועד יומה האחרון היה שמה אנני.
אימי לא הפסיקה לבכות. הבשורה המרה נפוצה בקרב כל המשפחה. אחיה הבכור של אימי - הרמן ורעייתו סידי - שהגיעו גם כן למוגילב ידעו על האירוע שפקד את האח הצעיר אך שמרוהו כסוד כמוס  בפני אימי וסבתי.
לא ידענו מה שקרה לד"ר שטיר, לרעייתו ולחיה'לה. היו שמועות, שבני הכפר החזירוהו לבית החולים לטפל בפציינטים שלו בני הכפר. אחרים סיפרו שהוא גורש מן הכפר והוא יגיע לטרנסניסטריה בימים הקרובים. ציפינו כי אכן נשאר בביתו ולא יתנסה בתלאות הגירוש. חששנו לחייו אם יישאר כמשפחה יחידה בין הרוצחים האוקראינים בכפרו רוסטוקי. התפילות שלנו אכזבו: הוא ומשפחתו הגיעו ב"טרנספורט" האחרון של יהודי בוקובינה. המפגש המשפחתי, לאחר שנים רבות שאימי לא נפגשה עם בן דודה האהוב, היה קשה. מצד אחד שמחו להתראות, התחבקו והתנשקו ארוכות ומאידך היה זה מפגש מלווה במשקעים עצובים, מלא חרדות מפני העתיד והבלתי נודע.
משפחת שטיר השלימה את סיפור הפסיפס של קורות המשפחה. גם גבריאל וקוקה לא ידעו במדויק כיצד נהרג ומהו מקום קבורתו של הדוד מיכאל. ההתעניינות התמקדה בעיקר בגורל הילדה ופרטים על המשפחה המאמצת. הצענו למשפחת שטיר לחפש דרך להישאר במוגילב. הסיכויים למצוא עבודה כרופא פנימי היו טובים יותר במוגילב ואף למצוא מקום עבודה באחד מבתי החולים בעיר.
גבריאל לא רצה לנצל היכרויות או טובות הנאה כל שהן, שמא הדבר יפגע במישהו אחר. למרות היותו עייף מתלאות הגירוש והנדודים הוא עזב את מוגילב כעבור ימים ועבר עם רעייתו שהייתה בהריון מתקדם לעיירה ז'ורין, לשם הם נשלחו יחד עם פליטים אחרים. טוב ליבו, יושרו ורצונו לעזור לזולת עמדו לזכותו גם במקום החדש. המשפחה התמקמה באחד הבתים הנטושים בעיירה ומיד עם בואו לעיירה הוא החל לטפל בחולים יהודים ואוקראינים. מעולם לא ביקש כסף או תמורה כלשהי על הטיפולים שהעניק לפציינטים שלו, שלמו לפי יכולתם ורצונם. מעולם לא ביקש סכום כסף קבוע על ביקור חולה לטיפול במרפאתו, תמיד סמך על מצפונו של החולה. שמו הלך לפניו כרופא טוב וכאדם המכוון על-ידי מצפון אנושי מהמעלה הגבוהה ביותר. השתייך לאגודה שדגלה בתיאוריה של הפילוסוף ברגסון.
למרות הבטחותיה של סבתא פרידה, כי תהיה חזקה ותקבל באומץ את האמת על ה"בנימין" שלה מיכאל ומשפחתו, מות בנה כרסם בבריאותה ובמצב רוחה. מצב בריאותה הלך מדחי אל דחי, אורח החיים שנכפה עליה במחנה, הכאב הגדול על הרצח האכזרי של הבן והכלה, על מסירת נכדתה למשפחה זרה לאימוץ, כל אלה השפיעו על רצונה להמשיך לשאת בתלאות היום יום. היא כרעה ונפלה למשכב, אפטית ואדישה לסובב אותה ונאספה אל אבותיה ואל בן-זקוניה בגן העדן.
מדי יום פלטו הדוברות מגורשים נוספים, על הגדה המזרחית של הנהר הגועש והזועם. העיר, שהיתה לפני שבועות כעיר רפאים, מלאה אנשים מכל הגילים, בתיה הנטושים, שהעזובה וההזנחה שלטו בהם, חזרה לחיים, בנייניה מטופחים ותפוסים עד אפס מקום. השלטונות הוציאו צווים האוסרים על המגורשים לגור בעיר ללא היתר, שהופק לעובדים "נדרשים" בלבד.
המשטרה האוקראינית, מלווה בז'נדרמים רומנים, "צדו" אנשים חסרי רשיון להישאר בעיר מוגילב וריכזו את הניצודים בקסרקטין נטוש של הצבא האדום, ששכן בקצה העיר. משם שלחו את הגברים, צעירים ומבוגרים, לסלילת כבישים ובניית גשרים.
מדי יום גורשו ממוגילב גולים לעיירות ברחבי המחוז ויניצה - שגם מוגילב שייכת לו - כשהם מלווים בשוטרים לבושי אזרחית עם סרט "טריקולור" ורובה על כתפיהם. שיירות המגורשים צעדו ימים שלמים, ובלילות שוכנו במתבנים של הקולחוזים בדרך. לפעמים איכרים אפשרו להם ללון בביתם.
הצפיפות בעיר מוגילב הדאיגה את המושל הרומני ויותר הדאיגה מגורשים רבים, שביקשו דרך להישאר בעיר.
בין המגורשים מן העיר רדאוצי היה  המהנדס ייגנדורף,  מיד עם בואו למוגילב הוא תר את העיר ואת סביבתה הקרובה. בקצה העיר הוא איתר בית חרושת ליציקת ברזל, שנהרס על-ידי הסובייטים בעת הנסיגה. הוא נפגש עם מנהלי מחלקות מקצועיות אוקראיניים, שנשארו במקום. הם הסתובבו במפעל, כנראה כדי לשמור על החלקים שנותרו שלמים, בתקווה שהשלטונות יפעילו אותו מחדש וישובו לעבוד בו כמקודם. המהנדס ייגנדורף פנה אל המושל והציע לו לשקם את המפעל בעזרת מומחים יהודים ואף התחייב להעסיק את מנהלי המחלקות האוקראינים שנותרו בעיר. הוא הסביר שהמפעל עשוי לסייע למאמץ המלחמתי. המושל ופמלייתו סיירו יחד עם ייגנדורף במפעל, ובתחילה לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם, כי מהריסות אלה ניתן להפיק תועלת מלחמתית.
המושל העניק לייגנדורף היתר להעסיק מומחים יהודים ובעלי מקצוע אוקראינים, כדי לשקם את המפעל. ייגנדורף ניגש למלאכה ותוך שישה חודשים החל המפעל לפעול במשמרת אחת בת שתים-עשרה שעות. הצבא הגרמני והצבא הרומני הזרימו הזמנות לאין ספור. ייגנדורף בא בדברים עם המושל והציע להפעיל את המפעל בשלוש משמרות, כל משמרת בת שמונה שעות. הוא הצליח לשכנע את המושל, שפועל העובד שמונה שעות מסוגל לייצר יותר מאשר פועל העובד שתים-עשרה שעות במשמרת. סיפרו מפי ייגנדורף, שהמושל השיב לו: "הצלחת לשכנע אותי, השאלה אם אני אצליח לשכנע את הממונים עלי, שאישרתי ליהודים אבירים לעבוד רק שמונה שעות ביום, מהיום אני בבעיה "!
המפעל הופעל בשלוש משמרות ובעקבות זה 2,400 משפחות זכו להיתר מגורים בעיר. ייגנדורף הפך לנאמן המושל בכל אשר נדרש ידע טכנולוגי.
הממשל הצבאי הכללי הטיל על מושל העיר מוגילב לסייע ליחידת הנדסה צבאית לבנות באופן דחוף גשר בין שתי הערים מוגילב ואטקי. הדחיפות היא הן צבאית והן אזרחית. הצבא הרומני שלח יחידת הנדסה לתכנן ולבנות גשר על הנהר דניסטר. ייגנדורף נתבקש לגייס כ-30 מומחים מוכחים לסיוע היחידה הצבאית. על לוח המודעות של הקהילה היהודית פורסמה מודעה קטנטונת בכתב-יד, שמחפשים מומחים, בעלי נסיון בבניית גשרי עץ על נהרות. להוכחת המומחיות המועמדים יוזמנו לבחינה. רוב ה"מומחים" היו ממקורבי ייגנדורף, מדרום בוקובינה, שלא ידעו אוקראינית.
בשעת הסיור היומי של הוריי בחוצות מוגילב עמד תור של גברים בפני מרכז הוועד היהודי. אימי שאלה אחד העומדים לפשר התור. האיש השיב שדרושים מומחים ובעלי מקצוע לבניית גשר עץ על פני נהרות.
אימי פנתה אל אבי וציוותה עליו להצטרף לתור - הרי אתה מומחה בעצים.
אבי אמנם הצטרף לתור אבל לחש באוזני אימי - מעולם לא בניתי גשרים ולא עסקתי כפועל השטחת עצים, כ"צימרמן". אימא, בפנים כועסות, אמרה - אתה מומחה! אין לנו כוח להמשיך לנדוד ואתה חייב להשיג את ההיתר כדי להישאר בעיר. בעת הצורך תדע להפוך את ידיעותיך התיאורטיות למעשיות. אל תהסס בתשובותיך, בהצלחה!
בינתיים הגיע תור אבי להיכנס לוועדת המיון.
אימי ציפתה לאבי מחוץ לבניין. אבי ענה תשובות לשאלות החוקרות על מקצועיותו כ"צימרמן" (הפיכת בול עץ לקורת עץ ). תשובותיו היו קולעות. הוא השיב בשטף על כל שאלה והוכיח בקיאות רבה. סוף סוף אבא עסק בתחום זה מעל לעשרים שנה, אמנם כמנהל עבודה ומומחה בקביעת טיב העבודה, ומעולם לא התנסה בעבודת כפיים ממשית בתחום זה. חברי הוועדה ובראשם המהנדס ייגנדורף חשו בהתרגשותו, הרגיעוהו ונטעו בו את ההרגשה, כי אכן הוא עומד בדרישות. טרם צאתו את החדר הבטיח לו אחד מחברי הוועדה, כי הנבחרים ימצאו את שמותיהם על לוח המודעות למחרת.
זו הייתה ציפייה מורטת עצבים. אבי היה עצבני עד למאוד. הוא ידע, כי רק אלה שישיגו מקום עבודה יקבלו היתר להישאר בעיר, יעשו את החורף תחת קורת גג ויוכלו לשרוד. חששנו מפני גירוש רגלי נוסף בקור, בגשם, כאשר כולנו עייפים ותשושים; הסבתות הכריזו, כי הן לא תצטרפנה למסע חדש, הן תישארנה במוגילב, יהיה אשר יהיה. אימי הרגיעה את אבי ונטעה בו ביטחון בהכירה את כישוריו של אבי, כי אין בין היהודים מומחים בתחום מבוקש זה והוא בוודאי אחד בין המעטים, שהם מומחים אמיתיים, המעשה יבוא בעקבות זאת.
כל אותו לילה נדדה שנתו של אבי. למחרת בבוקר יצא אבי מוקדם למרכז הקהילה, בתקווה למצוא את שמו ברשימת המאושרים לבניית הגשר. כולנו נשארנו בציפייה דרוכה בבית. כעבור שעה קלה אבי חזר, חיוך רחב על פניו ובשורה בפיו: נבחרתי, אני ברשימה. מחר אצא לעבודה. מרוב התרגשות כמעט ולא שלט בתנועות ידיו ובתנועות גופו. הוא לא הפסיק לדבר אלינו, אל עצמו, הוא חזר על המשפט "מחר אני יוצא לעבודה". עד היום איני יודע את פשר ההתרגשות, שמא פחד שלא יעמוד במשימה הפיזית בה לא התנסה בחייו, או מהשמחה והתקווה, שנישאר במקום ולא נצטרך להתמודד במסע גירוש מחודש.
כבר במפגש הראשון בחרו בראשי מקצועות ובמחסנאי היודע רומנית, אוקראינית וגרמנית; רומנית לשם תקשורת עם היחידה הצבאית הרומנית; אוקראינית לתקשר עם השלטון המקומי-האוקראיני, שהוטל עליו מטעם המושל להגיש סיוע טכני ככל שיידרש בתכנון המתאר והכשרתו בחלק היבשתי, והחשוב מכל - הנפקת חצי לחם לעובד ליום עבודה; וגרמנית לדבר עם קציני הנדסה גרמניים, שעשו בפיקוח/ייעוץ תקופתי על הספק הבנייה. אבי היה היחיד שידע את שלוש השפות הנדרשות לתפקיד מחסנאי. הוא נבחר לתפקיד ללא מתחרים. הייתה זו הקלה גדולה, הוא נבחר לתפקיד בתחום מומחיותו. 
 

 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים