--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> עדויות >> מחתרת בגטו מוגילב



מחתרת "הנוער-הציוני" בגטו מוגילב 
יצחק ילון
 
החורף הראשון
החורף 1941/2 היה התקופה הקשה ביותר, ו"הלכידות" של "אשכול המשפחה" הייתה חזקה יותר מקשרי חברות, שייכות תנועתית וכו'.
בתא המשפחתי התקיימו האמצעים המינימאליים והחיוניים לקיום כגון: - מעט כסף ו/או דברי הערך לאוכל, שיחוד ז'נדרמים, החפצים להחלפה תמורת אוכל; שם היה גם ראש משפחה או בוגר אחר אשר המשיכו לדאוג לכל המשפחה.
בחורף הראשון אפשר היה לשלוח איגרת של הצלב-האדום ובה 25 מילים בלבד; מילו (דרך) ואני חיברנו מסר בן 50 מילים אל חברי הגרעין החלוצי שלנו בארץ, קבוצת "במאבק", אשר היו בהכשרה ליד הרצלייה, וקיבלנו מהם גם תשובה ובה סיפרו שכבר רכשו פרה למשק שלהם; אינני זוכר כעת אם זה הלך ישירות או דרך החברים שלנו בצ'רנוביץ או בוקרשט.
ככל שהיינו פנויים מטרדות היום, חפשנו, חברי התנועה, אחד את השני; בחורף הראשון פגשנו את חברנו מושקו רוזנצוייג שאותו הכרנו כשנה וחצי לפני כן בפגישה של התנועה בצ'רנוביץ.
כאשר חזרו שרי (אז שלפר), היום רעיתי, וגרשון רוזנר מסלידי למוגילב באביב 1942, היינו כבר בקשר עם כמה חברי תנועה נוספים מקן דורנה והחלטנו להרחיב את המסגרת ואת הפעילות שלנו.

מקום מפגש
היינו צריכים מקום מפגש קבוע, מחוץ "לחדרוני" המשפחות כי אלה היו קטנים, רוב הזמן תפוסים, עברו דרכם, או היו צריכים לעבור דרך "חדרוניהם" של אחרים.
שכרנו שני "חדרונים" אצל משפחה אוקראינית (אשר לא חשדה באופי הפעילות שלנו) ברחוב גרביי, בצלע גבעה אשר גם הסתירה את המקום.
על מנת לעבור לחדש השני היו עוברים דרך ה"חדרון" הראשון, שבו הייתה גרה גברת גיזלה דרך , אימא של מילו, וב"חדרון" השני היה גר חברנו גרשו רוזנר.
דלת ההפרדה הייתה מוסתרת על ידי בגדים שהיו תלויים עליה ועל ידי מיטה שעמדה לרוחבה, באותו בית הייתה גרה משפחת סגל ממגורשי דורוהוי; בנם שירת במשטרה היהודית של הגטו.
הוא ידע על הפעילות שלנו והגן עלינו מכל רע...
מצאני עיסוק נוסף: קנינו צמר-כבשים, הבחורים כיבסו אותו, שרי והרטה טוו אותו, פאולה ובניה סרגו מזה גרביים וכפפות עבור איזשהו מוסד בגטו וזכינו בתשלום כלשהו.

"הרחבה" ופעילות
לאט-לאט צמחנו לקבוצה של כ-20 חברים, רובם מדורנה.
הצלחנו לעשות גם "הרחבה" נוספת והתגבשה הנהגת "הקן מוגילב" שהייתה מורכבת ממילו דרך, גרשו רוזנר, מושקו רוזנצווייג ואני.
עשינו הכל במחתרת, כי נזהרנו מהמשטרה היהודית ומהז'נדרמים הרומניים.
היינו נפגשים בחדרון שלנו אחרי שחזרנו מהעבודה (מילו, מושקו ואני עבדנו בטורנטוריה), פעם לישיבת ההנהגה, פעם עם אחת  ה"קבוצות" ומדי פעם עם הרבה חברים, כאשר גם שרנו משירי התנועה, שירי גטו אשר התחילו אז להופיע, שירים ביידיש...
בעלת-הבית האוקראינית שלנו אהבה מאוד שיר מסוים ("שיר העמק") וביקשה מדי פעם שנשיר לה אותו ונענינו...
הפעילות "המאורגנת" שלנו התבטאה ב"שיחות" על נושאים אשר הוכנו מראש מתחומי ההיסטוריה היהודית, הציונות, התפתחות ההתיישבות בארץ-ישראל, אקטואליה וכו'; אבל העיקר היה להיפגש, להיראות, להעביר את הזמן במסגרת ובאופן אשר העניקו קצת "נשמה-יתרה", תקווה, תוך ניסיון לשכוח את הנעשה מסביב; לא תמיד הצלחנו, כי האירועים שהונחתו עלינו היו תמיד יותר חזקים, אבל היינו כמהים להיפגש, שמחנו כאשר נפגשנו ועשינו זאת כמעט יום-יום.
לא יכולנו להפגיש ב"חדרון-המועדון" שלנו את כל חברי ה"קן" המקומי, כי החדרון היה קטן מלהכיל את כולם, ולכן שתי קבוצות המורכבות ברובן מחברים חדשים ניהלו את פעילותן באמצעות פגישות אצל אחת החברות לפי התור, או תוך "טיול" ברחובות הגטו; החברים הוותיקים  נפגשו ב"מועדון".
אחד ממקורות החומר ל"שיחות" היו כמה ספרים עבריים שאותם מצאתי לפני שהוכנסנו לגטו, אצל משפחה יהודית מקומית אשר גורשה למחנה המוות פצ'יורה; כך הצלנו את הספרים מלשמש חומר בעירה אצל האוקראיניים אשר השתלטו אחרי-כן על הבתים אחרי שהוכנסנו לגטו.
החברים הוותיקים היו: - גרשו רוזנר, מילו דר, מושקו רוזנצווייג, חיים (קורטי) המר, נתן (נוציו) פישלר, אלי בזנר, אני והבנות: - בינה רוזנברג (שטיינברכר), הרטה פיסטינר (רוזנברג), פאולה הרלינג (זיגמן) ושרי שלפר (ילון); שתי הקבוצות האחרות היו "לא ניכנע" שאותה ניהל קורטי המר ובה החברות: - טוני רוזנברג (פריפר)גם היא וותיקה, טיטי/מרים רמלר (שטינמאור), חנה רוזנצווייג (אחותו של מושקו) ובי לפי (ברנשטיין) אצלה התקיימו רוב הפגישות; את הקבוצה החדשה השנייה "אף-על-פי-כן" ניהלתי, אני, ובה: - רבקה ברקוביץ' (לנדן), פנינה  פיצר (כהן), אוסיה גוט (קרמר), אחותי מרים יבלונובר (אברך) ושמואל לנגר; כשני שלישים מכל החברים היו מדורנה.
התחברה אלינו גם בחורה יהודייה-מקומית ושמה פרידה, אשר אחרי השחרור הצליחה לעבור לצ'רנוביץ.
משם בקיץ 1945 עברה לרומניה עם המגורשים המוחזרים, עלתה אח"כ ארצה והקימה כאן משפחה.
חששנו להרחיב את המסגרת יותר מדי, כי פחדנו מגילוי הפעילות...

קשר עם החברים בגטאות אחרים
קיימנו קשר עם חברים בגטאות דז'ורין ושארגורוד, שם גם הם קיימו פעילות תנועתית וכן עם כמה חברים בודדים.
ביאנקה גאסטר (רודיך) ב-קופייגורוד ו-זיגי אספיס ב-צ'רניביצ'י.
על הפעילות בגטו דז'ורין מופיעה כתבה נפרדת בפרק זה.
הוצאנו לאור גם שני עלונים בכתב-יד ברומנית אשר עברו בין החברים;  מפחד הסובייטים, שאצלם הייתה אסורה פעילות ציונית, קברנו את העלונים, כמתואר בהמשך ואין בידנו אף העתק...

העזרה מ-בוקרשט
נדמה לי שבתחילת 1943 התחילה להגיע עזרה כספית צנועה מהתנועה הציונית ברומניה באמצעות המנהיגות של ציונים ותיקים בגטו ובראשם ישראל ביבר מדורנה, אישיות ציונית מפורסמת בבוקובינה.
זמן מה אחרי-כן הגיעה עזרה ישירות גם מחברי התנועה מרומניה על שמו של מילו דרך; הקצין הרומני שהביא את הכסף לקח לעצמו 40% מהסכום שנשלח; יחד עם זה קיבלנו גם רשימת חלוצים ותיקים של התנועה אשר בגלל קשיי עלייה (מדיניות הסרטיפיקטים של האנגלים) נתקעו בזמנו ברומניה וגורשו לטרנסניסטריה (זאב ייגנדורף, אשר הופר, עלזה רודיך, טופפר ועוד כמה שאת שמותיהם אינני זוכר)...
את העזרה היינו מחלקים קודם לחלוצים הוותיקים, שאת שמותיהם קיבלנו ברשימה עם משלוח הכסף מרומניה והיתרה חילקנו לחברים שהיו מחוסרי כל הכנסה אחרת ולהחזקת "חדרון-המועדון" שלנו.
באחד הימים נעצרתי עם מילו דרך ועוד מישהו מהציונים הוותיקים, אחרי שתפסו רשימה שהגיעה מבוקרשט; מהנהלת הגטו, בראשה עמד אז משה כץ הזכור לטובה, התערבו (שוב שוחד) ושוחררנו כעבור יום בערך; בשבילנו גם עם כמה סטירות לחי מהז'נדרמים, אחרי שלא הצליחו להוציא מאתנו שמות של מעורבים נוספים.

קשר עם פעילי תנועות נוער אחרים
היינו בקשר עם יענקה'לה רנד מ"בני-עקיבא" מדורנה; גם הוא מצא כמה ספרים עבריים שאותם חילק לקוראי עברית.
מלבדו הייתי בקשר עם מקס קורץ, איש תנועת "בית"ר" אשר נהרג בשנת 1948 בהפצצה המצרית על התחנה המרכזית בתל-אביב.

הביקור של חברנו איציו הרציג
(יצחק ארצי)
בינואר 1944 ביקר במפתיע אצלנו בגטו חברנו איציו (יצחק ארצי) אשר הגיע מבוקרשט כחבר משלחת מרכז-היהודים ברומניה להחזרת היתומים מטרנסניסטריה; בשבילנו זה היה כאילו ביקר מישהו מעולם אחר.
הוא הצליח להתפנות כמה שעות גם עבורנו, וביקר ב"חדרון-המועדון" שלנו שנהיה דחוס כמו קופסת סרדינים; הוא סיפר לנו על פעילות התנועה ברומניה, ואנחנו עדכנו אותו לגבי הפעילות שלנו בגירוש...
לא נשכח לעולם את השעות שאותן בילינו אז יחד.
בין הנושאים שעליהם דנו היה גם המצב אשר עלול היה להיווצר במוגילב עם התקדמות הצבא הסובייטי, כאשר חששנו מהתנהגות הגרמנים והרומנים דרך מוגילב; אנו בעצמנו לא ידענו מה לעשות כי לא היינו מאורגנים לכל פעילות של הגנה עם נשק...
איציו מסר לאינג' זיגפריד ייגנדורף את שמו של מילו ושלי כעומדים בראש קבוצה מאורגנת אשר, תעמוד לרשות הנהגת הגטו אם יחליטו לארגן הגנה כלשהי.
למזלנו לא היה צורך בכך.

"עוזרים" בהחזרת היתומים
בתחילת מרץ 1944 יצאה ממוגילב הרכבת עם כ-1,900 יתומים שלהם אישרו הרומנים לחזור לרומניה.
באמתלה שמביאים לקרונות (המשא) שבהם הועלו היתומים מים ואוכל, העלינו כמה חברים (לאו דווקא יתומים) לקרונות, בתקווה שיצליחו גם הם לעזוב את טרנסניסטריה; לא היינו היחידים שעשו זאת.
לצערנו עשו הרומנים ביקורת בצד השני של הדני'סטר וכ-400 מהם הוחזרו לגטו שלנו, כאשר הם מוקפים ז'נדרמים רומניים עם רובים מכודנים, בדיוק כמו שראינו זמן-מה לפני כן כשהם הובילו שיירה של שבויים סובייטיים...
למשפחות המוחזרים היו כמה שעות של חרדה עמוקה לגורלם של המוחזרים.
החזית שהתקרבה ואולי גם שוחד עזרו והם כולם חזרו לבתיהם; היה זה ראש הגטו, הזכור לטוב, משה כץ, מסוצ'יאבה אשר הצליח לשחרר אותם.

קוברים ניירות
מיד אחרי השחרור שלנו ע"י הסובייטים (19 במרץ 1944) ולפני שהתפזרנו, מי לרומניה, מי לגיוס לצבא האדום, יצר מילו ב"טורנטוריה" קופסת פח גלילית ובה קברנו ברצפת החימר של "המועדון" שלנו רשימות חברים אשר קיבלו באמצעותנו עזרה וכן את גיליונות העלון שהוצאנו לאור ב-גטו.

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים