--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> שנה תחת שלטון סובייטי
 


 
 


פרק ד
שנה תחת שלטון  סובייטי
יוני 1940 - יולי 1941


בעקבות אולטימטום של ברית המועצות לרומניה לפנות את צפון בוקובינה ובסרביה - "שוחררו" שטחים אלה ב- 28 ביוני 1940 ע"י הצבא האדום. הצבא הרומני נסוג בבהלה.
הסובייטים הצליחו לבסס במהירות את שלטונם. מייד עם הגעתן של היחידות הצבאיות למחנות הצבא שפונו החלו הסובייטים לארגן את סדרי השלטון האזרחי. בראשונה הפעילו את המינהל המוניציפלי, מן היישוב הקטן ביותר עד לבירת החבל, בכל השטחים ש"שוחררו" בבוקובינה הצפונית ובבסרביה.
בנילה, העיירה הגדולה בעמק הסירט הקטן, הייתה המרכז השלטוני, החינוכי והתרבותי של יותר מתריסר כפרים קטנים מסביב לה.
עם שינוי המשטר הסובייטים הקימו בכל כפר, שהיו בו כ-20 משפחות, ועד-הכפר. כראש הוועד "נבחר" תושב, שנאמנותו לסובייטים נבדקה היטב ע"י הנ.ק.ו.ד.
כל המפעלים התעשייתיים, המשקים החקלאיים הגדולים ובתי המסחר הבינוניים והגדולים הולאמו. כבר בחודש הראשון לשליטתם הוגלו הבעלים של: החוות החקלאיות, המפעלים התעשייתיים, החנויות  הגדולות. החנויות הבינוניות והקטנות נאלצו לסגור את עסקיהן, עפ"י רמז השלטונות ומשום המחסור בסחורות.
במקום החנויות הפרטיות שהולאמו ונסגרו נפתחו ארבעה בתי מסחר ממלכתיים: לבגדים, למוצרי טכסטיל ונעליים, למזון ומכולת ובית מרזח שנקרא "מסעדה". בתי המסחר ובית המרזח שרתו כשלושת אלפים תושב.
עובדה זו לא הכבידה על המוכרים - כי החנויות היו ריקות מסחורה. בערך פעם בחודש הגיעה כמות מסוימת של סחורה, שנחטפה תוך יום-יומיים. לאחר שהחשובים והמקורבים קיבלו את שלהם נפתחו החנויות לממתינים בתורים מתפתלים. רק יחידים זכו לקבל משהו ממבוקשם. רבה היתה ההתמרמרות בקרב תושבי בוקובינה , שלא היו רגילים לשיטת קנייה בעמידה בתור במשך ימים.
המחסור בסחורות ובמצרכי מזון לא העיק על התושבים המבוססים מלפני הכיבוש מכמה וכמה סיבות: האיכרים ניזונו בעיקר מתוצרת עצמית ונזקקו רק לתוספות קטנות. התושבים האחרים רובם היו בעלי משקים זעירים שסיפקו לבעליהם את מצרכי היסוד. ההשלמות הושגו ב"דרכים עקלקלות". תוך זמן קצר מאוד פסק הכסף הרומני לשמש כמטבע עובר לסוחר, במקומו הוכנס הרובל. תמורת 40 ליי השלטונות נתנו רובל אחד. משכורתו של פקיד, מורה, שוטר בימי השלטון הרומני היתה  כ- 4,000 ליי לחודש, תמורת סכום זה שילמו הסובייטים 100 רובל. בימי השלטון הרומני סכום זה הספיק לקיים משפחה במשך חודש ויותר; בחודשים הראשונים לשלטון הסובייטי המחירים בבתי המסחר הקטנים, שנותרו פתוחים, עלו רק במעט לעומת אלה שהיו בימי השלטון הרומני. שכר העבודה של העובדים הפקידים במנהל הסובייטי הושווה לזה שהיה מקובל בברית המועצות ונע בין 200 רובל עד 700 רובל לחודש. בתחילה היה  "גן עדן עלי אדמות". משכורתו של פקיד בינוני עלתה פי שלושה, המחירים של המצרכים לא השתנו משמעותית; פקידי ממשלה בכירים, קציני צבא, מפקדי קסרקטינים ופעילי המפלגה הקומוניסטית זכו בבתים המפוארים של העשירים שהוגלו.
ועוד גורם שתרם ל"גן-העדן" החדש: האוכלוסים הגרמנים, משפחות ברובן מבוססות, החלו במכירת נכסיהן הניידים לקראת הגירתן לגרמניה. אוגוסטנדורף, שכנתה הקרובה של בנילה, הפכה ל"יריד"; כל בית היה למרכז מכירות של כלי בית, רהיטים, כלי מיטה, חפצי-חן ובעלי-חיים כגון: פרות, סוסים, בעלי כנף וכל הציוד הנלווה: עגלות, רתמות, כלי עבודה, מחרשות, מכונות דיש וכו'. הגרמנים מכרו וכולם קנו! האוקראינים התמקדו ברכישת בעלי-חיים, הסלובקים - כלי-עבודה, יהודים - את תכולת הבתים, בעלי כנף ופה ושם גם בעלי חיים. המחירים היו יחסית זולים. אנשים קנו לעצמם, לילדיהם או לנכדיהם. ה"בוידם" - עלית הגג - נתמלא אצל רבים וטובים ב"כל טוב" שבעולם.
הגרמנים עזבו בחודשי הסתיו; עם בוא החורף החל מחסור במצרכי יסוד, במצרכי מזון, בלבוש. החלו להזדנב תורים ארוכים לפני כל בית מסחר. החלה בהלת קניות, אם צריך היית חפץ או לאו. כולם עמדו בתור - "אזי גם אני מצטרף אליו". התהלך סיפור בין התושבים: כפרי בא לבירת החבל צ'רנוביץ וראה אנשים עומדים בתור. הצטרף אף הוא לחבורה. לאחר שעות עמידה בתור נכנס לחנות, המוכר הושיבו על כיסא למדידת משקפי ראייה. הוא לא הבין את פשר השאלות והמדידות שעורכים לו. הוא בסה"כ קיווה לזכות בזוג נעליים או במכנסיים, והיה גם מסתפק בחולצה או בגופיה, אך לרוע מזלו הציעו לו משקפיים, להם לא הזדקק כלל.
בינתיים המשטר הסובייטי שיגר את שליחיו ואת נציגיו לכל המוסדות והארגונים ותוך חודשים מספר קבע את אורח החיים באזורים ה"משוחררים". האופוריה הראשונית התחלפה בשקיעה בחיי פחד וחשש מכל קרוב ורחוק, שמא הוא שתול ע"י המשטרה החשאית. תמונתו של ה"בטיושקה" ("האבא") סטאלין התנוססה בכל משרד, בכל כיתת לימודים, במועדון נוער וקשישים, בשלטי חוצות ובמגרשי ספורט. נוצרה אווירה שה"בטיושקה" מלווה אותך בכל מקום, משגיח עליך, מאזין לדבריך וקורא את מחשבותיך. ראשי משפחה, אבות ובנים ומשפחות שלמות "נעלמו". נוצרה אווירה של חרדה מפני הלילה, בו הוצאו אנשים  מביתם והוסעו למקומות בלתי נודעים, במקרה הטוב לעבודת כפייה אי-שם במרחבי סיביר הקפואים. אנשים אגרו מצרכי מזון, בגדים וכל מצרך שהופיע בחנויות, שמא יעברו חודשים ולא ניתן יהיה להשיגם שנית. אווירה זו תרמה אף היא לחוסר הביטחון ולשאלה התמידית - מה ילד יום המחר?
הפקידות הסובייטית הזמינה את התושבים המקומיים שהחלו להשתלב בארגונים הכלכליים והציבוריים, במוסדות החינוך והתרבות.
הופעתם של הקצינים הייתה מרשימה, לבושם מסודר, אבל עממי ופשוט יותר מזה של הצבא הרומני. הקצינים הרומניים לבשו מדים אלגנטיים, כאילו יצאו מתצוגת אופנה, ואילו החיילים לבשו בגדים מבדים גסים והופעתם הייתה בינונית. בגדי החיילים של הצבא האדום היו כמעט זהים לאלו של הקצינים. גם התנהגותם של הקצינים הייתה אדיבה ללא התנשאות בניגוד לקצינים  הרומנים.
מייד לאחר כניסת הצבא האדום לבוקובינה והתמקמותו בקסרקטינים ובמחנות קבע נפתחו משרדי המפלגה הקומוניסטית; מחוזיים, נפתיים וברשויות המקומיות. אנשי המפלגה פקחו עין על המתרחש במקום כהונתם. כל שליחי הציבור וכלל האזרחים היו כפופים להלכה לממונים עליהם במוסדות הצבור, למעשה - מרכז המפלגה המקומי, הנפתי וכו' היה "בעל-הבית" האמיתי על המתרחש בכל מקום ובכל אתר.
סניפי המפלגה שקמו ברחבי המדינה קלטו לשורותיה את האזרחים המצטיינים בפועלם להאדרת השלטון הסובייטי. כל הנושא פנקס חבר היה לאזרח מועדף הן בקבלת משרות מבוקשות והן בקניית מצרכי מזון, פריטי לבוש ויתר המצרכים ללא תור וביד נדיבה.
לאחר התבססותם של המנגנונים האזרחיים ותפיסת דירות של אלה שהוגלו ואלה שנמלטו עם הצבא הרומני לרומניה, החלו הקצינים הבכירים ואנשי המנגנון להביא את משפחותיהם לדירות המפוארות. הנהירה ממרחבי רוסיה לבוקובינה הייתה רבה; בעקבות השמועה כי החיים בבוקובינה ובבסרביה הם כמו "במערב" ביקשו פרופסורים, מורים, אנשי מנגנון וכלכלה להעתיק את מקום מגוריהם למקום עבודתם באזורים החדשים. נוצר מחסור בדירות. גם בתחום זה הועתקה השיטה הסובייטית: כל זוג זכאי לחדר אחד. החדרים המיותרים בדירות בערים הופקעו לטובת אנשי המנגנון הסובייטי. פתאום מצאו את עצמן משפחות רבות, ברובן לעת זקנה, עם עוד משפחה בדירתן. גרוע מכל היה שגם המטבח והשירותים הפכו למשותפים, דבר שהביא למריבות ולהתמרמרות רבה.
הופעתן החיצונית ולבושן של בנות הזוג של הקצינים ושל אנשי המנגנון, שהצטרפו לבני זוגם באזורים החדשים, היו מוזרות ודוחות מאוד בעיני בני המקום, בייחוד בעיני העירוניים. נשים רוסיות רבות לבשו שמלות דומות לכותנות לילה, נעלו נעלי בית (טפוצ'קה) ועליהן ערדליים או גרביים בתוך הערדליים. הזעזוע היה גדול והאנשים החלו לשאול: הזוהי המעצמה העולמית בראשות ה"בטיושקה" סטאלין, "שמש העמים"? בעקבות השאלות באו הבדיחות, אך למי לספר אותן? כאשר ה"בטיושקה" מביט על כולם  ומכל עבר ומאזין לכל דיבור.

אבי ז"ל זכה למשרה בארגון כלכלי: "מרכז לאיסוף תבואות ומספוא לצבא האדום". הוא היה מנהל המשרד שבאזור בנילה, כפוף למנהל הנפה מגדלביץ' שבעיר סטרוז'ינץ, ובעקיפין למנהל המחוז גוס ולסגנו חיננזון.
מגדלביץ' הפך לבן-בית אצלנו, מדי שבוע הוא בא ל"ביקורת" של יומיים-שלושה לבנילה. בהעדר בית מלון "ראוי" במקום התאכסן בביתנו כולל כלכלה מלאה. כהגדרתו, ביתנו היה כבית מלך רומניה.
תחילה אירחנו אותו ברצון; אך במשך הזמן ביקוריו הכבידו על המשפחה. האוכל היה מלווה בשתיית וודקה, אותה הביא מגדלביץ' כשי לנו, אך הוא שתה אותה במלואה. לעיתים היינו נאלצים לחפש מקורות לקניית וודקה להשלים את הכמות ששתה. הוא שתה 2 - 3 כוסות (תה) וודקה לארוחה. תחילה נדהמנו מכמות הוודקה שהאדם שתה. הכרנו שתייני וודקה גם מקודם, אך נהוג היה באזורנו לשתות משקאות אלכוהוליים חריפים מכוסות קטנות בנות 50 מ"ל עד 100 מ"ל. התדהמה הייתה כשראינו את הרוסים שותים וודקה מכוסות תה מלאות וגדושות. רבים מהם העדיפו שתיית כוהל 96%; הכרנו שימוש כזה בכוהל לניקוי פצעים אך לא לשתייה.
גם מנהל המחוז גוס וסגנו חיננזון בעת ביקורם בבנילה התגוררו בביתנו המרווח. אחרי ארוחת ערב דשנה ושתיית וודקה כדת וכדין, נסוג גוס לחדרו וסגנו היהודי נותר עם ההורים לשיחה שנמשכה עד אחרי חצות. חיננזון שיבח את האוכל היהודי שאליו התגעגע מאז עזב את בית הוריו. אך בראותו את המשרתת שהגישה את האוכל לשולחן, ובפוגשו את מנהל המשק, שאכל במטבח יחד עם המשרתת, הוא מצא לנכון להזהיר "אזהרה ידידותית" את הורי - להתנתק מנוכחותם הקבועה במשק ביתנו. הוא יעץ, ייעוץ אבהי, בלשון תקיפה, להעביר את הסוסים ואת העגלות כבר למחרת לנקודת האיסוף, ובצחוק הוסיף ששם מספיק מספוא בעבורם. יחד עם בעלי החיים יש להעביר לשם גם את מנהל המשק ולשבצו בין העובדים הממשלתיים. הוא המשיך והסביר: אדם המעסיק עובדים נחשב לבורגני והוא מועמד להגליה, למאסר וכדו'.
לא קל היה להיפרד מרכוש וקשה ביותר היה לוותר על שירותיו של מנהל המשק ועוד יותר על שירותיה של המשרתת. אך האזהרה הייתה כל כך כנה והפחד מפני הגליה רדף אותנו כל העת. ההעברה נעשתה למחרת היום ושניהם היו לעובדי ממשלה.

הצעדים הראשונים לקראת הקולקטיביזציה
הקמת קולחוזים

בנילה הצטיינה באיסוף התבואות והמספוא בכ- 300% מעל הנורמה. ההצטיינות נבעה ממכירת התוצרת החקלאית של התושבים הגרמניים שהיגרו לגרמניה. במחצית השנה השניה, כאשר נותרו במקום רק החקלאים האוקראיניים והמחירים הממלכתיים היו פחותים ב-200% – 300% ממחירי השוק סירבו החקלאים האיכרים למכור את עודפיהם לארגון ממלכתי. הוטלה עליהם מכסה שהייתה בהתאם לשטח האדמה המעובד אבל כל חקלאי וסיפורו שלו מדוע לא היה ביכולתו לספק את המכסה שנקבעה לו.
הואיל ורוב התבואות והמספוא סופקו לצבא הופנה חייל במשרה קבועה להתלוות אל הקניינים שעברו ממשק למשק כדי לגבות את המכסות המוטלות על האיכרים. המכסות היו גבוהות מאד והחקלאים לא עמדו בהן. אבל זו הייתה מדיניות מוכתבת ע"י המפלגה והממשלה שבאה לאלץ את החקלאים למסור את משקיהם לקולחוזים - למשק השיתופי, שהחל להתארגן ברוב הכפרים החקלאיים.
מחוסר יכולת לעמוד בנורמות של מכירת תוצרתם החקלאית לממשלה במחירים כמעט אפסיים נאלצו החקלאים, לאחר ש"נשברו", להצטרף לקולחוז.
בשיחת רעים בין חיננזון לבין הוריי ביקש חיננזון מאבי לקנות בעבורו ובעבור גוס מנהלו חזיר ולפטמו בנקודת האיסוף במשך חודשיים, לקראת השנה האזרחית החדשה. הבקשה בוצעה, ולעולם לא שאל כמה כסף הוציא אבי על הקנייה הזאת.
בקשות וסדרים כדוגמת אלה התנהלו בכל הארגונים הכלכליים ללא יוצא מן הכלל.
אחרי כחצי שנה נסתיימה האופוריה הראשונית של "גן-העדן הסובייטי". משכורות העובדים הותאמו למחירים הממשלתיים הנמוכים של מצרכי מזון וביגוד, אך החנויות הממשלתיות היו ריקות. העם נאלץ להיעזר בשוק השחור שהמחירים בו עלו עד פי חמישה מהמחיר הממשלתי. השיטה והתנאים אילצו את האנשים לחפש "סידורים" להשלים מקורות הכנסה לקיום המשפחה, לרכישת מצרכי מזון, בגד ללבוש וזוג מגפיים לנעול, במיוחד לחורף הקר, כאשר השלג נערם לגבהים של 3 מטרים ויותר.
כל המפעלים הקהילתיים: בית-הספר העברי, בית המרחץ, בית המטבחיים, בית העלמין הולאמו. מוסדות הצדקה  נסגרו, לא בפקודת השלטונות, אלא מחשש שהנוגעים בדבר ייפגעו. הסיסמה הממלכתית הייתה "כולם שווים" וכולם לומדים באותו בית-ספר, כולם מתרחצים באותו בית מרחץ וכו'. המוסד היחיד שנותר על כנו היה בית הכנסת.
בימי השלטון האוסטרי והרומני כל עדה דאגה לפעילות תרבותית לבני קהילתה. השלטון לא דאג, לא יזם ולא פעל בקרב הקהילות הדתיות. השלטון הסובייטי דאג לכל ולכולם! קבעו דפוסי תרבות ייחודיים על פי  מדיניות המפלגה הקומוניסטית: בית התרבות של הקהילה הגרמנית Das Deutsche Haus הפך למרכז תרבות ציבורי, התמנו מנהל כללי ומנהלי אגפים לפעילויות מגוונות, כגון: ספורט לנוער ולמבוגרים, חוגים לריקודי עם וריקודים סלוניים. כל ערב התקיימו ריקודים סלוניים לצלילי אקורדיוניסט או תזמורת צנועה. הנהלת המרכז הייתה קשובה לפתיחת חוגים על פי דרישת הצבור. מרכז התרבות הפך למקום משיכה לבני נוער ולצעירים מכל השכבות. במרחק לא רב הוקמו מגרש כדורגל אולימפי ומסלולי ריצה לענפי ספורט אחרים. מגרשים כאלה ניתן היה למצוא במשטר הקודם רק בערים הגדולות. בית הספר העממי והתיכון הכשירו את התלמידים לפעילות ספורטיבית אינטנסיבית. צעיר שעמד בהישגי מינימום זכה לאות הספורט בענף בו בחר, וכן צויד בפנקס חבר בו צוינו הישגיו האישיים. היה זה לכבוד לענוד על דש המעיל את הסיכה שציינה השתייכות לאגודה ולענף ספורט כלשהו. האווירה הסביבתית יצרה את החובה של ההשתייכות לאגודה כלשהי כסימן שאתה שייך לתרבות הסובייטית החדשה.
לפני בוא הסובייטים לבוקובינה הופיעו בצ'רנוביץ עיתונים יומיים:Czernowitzer Morgenblatt, , Die Algemeine Zeitung, וירחון Vorwaerts. מבירת רומניה הגיעו גם עיתונים יומיים (כמו  Curentul ו-Timpul). רוב היהודים היו מנויים על אחד העיתונים הגרמניים. נציגי השלטון קראו את אחד העיתונים הרומניים. בעלי מקצוע חופשיים, כדי להיות מעודכנים במקצועם, קראו גם עיתון רומני. הסובייטים הלאימו את כל ההוצאות לאור, כולל אלה של העיתונים, והחלו בפרסום עיתון בלשון האוקראינית Radianska Bukovina. סוכנים של ההוצאה לאור הממלכתית "שכנעו" כל בית אב לחתום על העיתון החדש, אפילו אם לא ידעו לקרוא אוקראינית. העיתון היה גם חומר לימודי בבתי הספר.
הסובייטים הקימו בכל כפר ועדים מקומיים שהיו אחראיים לבתי הספר. לזכותם ייאמר כי גם בכפרים הקטנים והנידחים ביותר פתחו בתי-ספר עממיים רב-גיליים. לכל יישוב נידח נשלחו 2 - 3 מורים בוגרי סמינרים מקוצרים, או סטודנטים שיצאו לשנה-שנתיים ללמד בבתי ספר כדי לחסוך למחייתם לקראת המשך לימודיהם.
נזדמן לנו להכיר סטודנט-מורה שנשלח מאזור קייב, בירת אוקראינה, ללמד בכפר הסמוך לבנילה. שמו היה אהרון לרנר, יהודי, שחיפש מקום מגורים אצל משפחה יהודית בבנילה, כחמישה קילומטר ממקום עבודתו. הבחור דיבר יידיש, חיש מהר מצא את מקומו בחברת היהודים הצעירים בבנילה, כאילו היה אחד מן החברה. הוא נתקבל יפה הודות לאישיותו הנלבבת. הצעירים התגאו כי נציג השלטון מתחבר עמם.
בימי הרומנים בני הכפרים הנידחים למדו בבית-הספר הממלכתי שבמרכז העיירה. למעשה, השתתפותם בלימודים הייתה "סמלית" בלבד. הם ביקרו בבית הספר מספר ימים בשנה בלבד כדי שלא להפר את חוק לימוד חובה. תלמיד צעיר, שביקר יום בחודש בלימודים, לא הוגשה נגד הוריו תביעה משפטית על הפרת חוק זה.
בבואי ביום הראשון ללימודים לכיתה א', ישבו בשתי השורות האחרונות כ- 10 תלמידים מתוך 40. הם היו בגיל 14 - 15, גבוהים ותמירים, והם הסתכלו בנו כ"גוליברים" בארץ הגמדים. למרות גילם הישגיהם נותרו ברמה של כיתה א'.
בימי הסובייטים השתנתה המערכת תכלית שינוי. בני הכפרים הקטנים למדו בבתי ספר שהשלטון הסובייטי הקים בכפרים. בית הספר המרכזי הצטמצם לאוכלוסייה שגרה בעיירה ולכן רוב התלמידים היו יהודים. מתוך 20 התלמידים בכיתתי היינו 19 יהודים. התלמיד ה- 20 היה בנו של ראש העיירה - פופטה, שהובא לכהונה זו מאוקראינה. הבן השתלב חיש מהר בחברת התלמידים והיה לאחד מאתנו. משפחת פופטה השתכנה בביתו של הכומר שטפנוביץ שנסוג מן העיירה יחד עם הצבא הרומני.
מוסדות החינוך הסובייטיים הצליחו ליצור אווירה לימודית נעימה. המורים סייעו לחלשים ועודדו את המחוננים. בתי הספר היו פתוחים גם לאחר שעות הלימודים הרשמיות - כל תלמיד, עד גיל 16, השתייך לתנועת ה"פיוניר". וקיבל עניבה אדומה (גלסטוך) בצורת משולש. בשעות שלאחר הלימודים היה בית הספר למועדון הפיונירים, שבו התנהלו פעולות ספורט ופעילות חברתית. לזקוקים לשיעורי עזר היו מורים ומדריכים שעמדו לרשותם. בגיל 16 ניתן היה להצטרף לתנועת הבוגרים - הקומסומול, תנועת נוער קומוניסטית, התנועה שסיפקה את העתודה לפעילים במפלגת האם. לקומסומול נתקבלו רק תלמידים טובים, בעלי המלצות חיוביות ממוריהם והחשוב מכל: בני משפחות פועלים ולא חלילה בני "בורגנים".
גם הלימודים באוניברסיטאות היוו חוויה אינטלקטואלית וחברתית לסטודנט. הדרישות היו גבוהות, אך אם הסטודנט מילא את המוטל עליו, גם בלי להצטיין בלימודים, היה מקובל על המרצים ועל העמיתים לכיתה. רוב המרצים היו ידידותיים. מוכנים לכל פנייה מהסטודנט, וסייעו לפונים אליהם ועזרו לחלשים לעמוד במשימות.
זכיתי ללמוד בשלושה שלבים של מערכת החינוך הסובייטי: בשנת 1940 - 1941 בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי בבנילה, בשנת 1944 - 1945 בחטיבה העליונה של בית הספר התיכון בסטרוז'ינץ ובשנת 1945 – 1946 באוניברסיטה בצ'רנוביץ. אני מלא הערכה למערכת החינוך הסובייטית, בה התנסיתי אישית, כתלמיד  בשלביה השונים.
באפריל 1946 עברנו לרומניה, שמחתי לעזוב את ברית המועצות אך הצטערתי לנטוש את הלימודים, את האווירה האוניברסיטאית ואת חברי הסטודנטים. אגב, חלק מהם פגשתי בשנת 1947 במחנה הגירוש קפריסין.
מערכת החינוך הסובייטית עודדה את התלמיד ללמוד בעצמו ולעיין בחומר העשרה שעמד לרשות כל תלמיד הן בספריית בית הספר והן בספריה הציבורית הקרובה למקום מגוריו.
בספריות עבדו ספרנים, בהם ניתן היה להסתייע, לחקור ולהתעמק. תלמיד "איטי" בכיתה הוזמן למחנך הכיתה או למורה המקצועי לטיפול אישי ע"י סיוע והבהרת החומר. המחנך והמורה המקצועי היו ערים להישגיו של כל תלמיד, והיו חייבים לדווח למנהל הפדגוגי במוסד על מצבו של כל תלמיד, על קצב התקדמותו ועל הטיפול שהוענק לו.
בשבילי הייתה שנה זאת בחטיבת-הביניים הסובייטית שנה נפלאה: שנה מלאת חוויות, חוויתי יום-יום חוויות מרגשות הן בבית-הספר בשעות הלימודים והן על מגרש הספורט, במועדון הפיונירים ובחוגי ההעשרה - דרמה ושחמט. הרגשתי מצוין בבית הספר, בחברת הנוער ומעל לכל הייתי מאושר לחזור אל חיק המשפחה לגור בבית וללמוד בבית הספר הסמוך לבית הוריי. ידעתי להעריך עובדה זו לאחר שנתיים של לימודים בעיר סטרוז'ינץ בירת הנפה ומגורים אצל משפחה זרה בימי השלטון הרומני.
בתחילת יוני 1941 החלו בכל המוסדות והארגונים הכנות לחגיגות שנה ל"שחרור" בוקובינה והצטרפותה למדינת ה"אם" אוקראינה. באותו זמן הכינה גרמניה הנאצית התקפה רבתי על ברית המועצות. רבים מהתושבים איחלו לעצמם להיות "יתומים" מאימא אוקראינה ומאבא סטאלין (היו אלה איחולים בלב, האנשים נזהרו מלהביע "איחולים" אלה בקול רם מפאת הסכנה שאלה יגיעו לאוזני השלטונות, דבר הכרוך בהגליה ובהיעלמות מעל פני האדמה).
השנה הראשונה תחת שלטון סובייטי השפיעה בצורה שונה על האוכלוסייה בשכבות הגיל השונות: עבור ילדים, בני נוער וכל הלומדים במוסדות החינוך ברמות שונות - הייתה זו שנה נפלאה. ואילו המבוגרים - מעטים השתלבו במשטר החדש. יחידים מבני המקום התקדמו ונהנו ממעמדם החדש. רובם היו בפחד, חשש מהגליה. חופש הדיבור נאסר. נוצרה אווירה של בדידות וחוסר אימון בידידים ואפילו בקרובי משפחה שמא ילשינו או יעלילו עליהם בפני השלטונות. גם המצב הכלכלי העיק על האנשים: מהמשכורת הממשלתית אי אפשר היה להתקיים.
הגרמנים עזבו, הפולנים המעטים והסלובקים הושתקו שיתוק גמור, האוקראינים לא הרגישו בצורך של ארגון קהילתי. המפגשים החברתיים שלהם התבטאו באירועים משפחתיים: חתונות, הטבלת ילודים לנצרות, לוויות וימי זיכרון למתים שנערכו סביב שולחנות ערוכים. רק התכנסות לתפילות בבתי הכנסת ובכנסיות הותרה, אך צעירים ופעילים בעבודות ציבוריות וממלכתיות חששו לבקר בבתי הכנסיות. מספר המתפללים הלך ונתמעט, עיקר המבקרים היו מבוגרים בגיל הפרישה וזקנים.
עם השלטת המשטר הסובייטי באזורים ה"משוחררים" הלכה ונתקדרה האווירה והתמעטה שמחת החיים. האנשים הסתגרו בבתיהם. רוב האנשים חששו לעזוב את פתח ביתם, שמא לא יחזרו אליו וייעלמו, מי למאסר מי להגליה.
אלה היו המעשים של השלטון הסובייטי באזורים ה"חדשים" ה"משוחררים"; כאשר תחת אפם, במרחק של מאות מטרים ספורים, עורכים הגרמנים, מעבר לגבול הרומני, ההונגרי, הצ'כי והפולני - הכנות לתפיסת ראש גשר להתקפה צבאית נגד בריה"מ.

סוף השלטון הסובייטי בבוקובינה

בעוד הסובייטים משלימים את סדרי שלטונם בבוקובינה הצפונית ובאזורים "משוחררים" אחרים באירופה, מקימים הגרמנים (בשיתוף עם הונגריה ושתי ארצות הבלקן: רומניה ובולגריה) בחשאי מערך התקפי רב עצמה נגד ברית המועצות.
הגרמנים "הרדימו" את הסובייטים שהיו עסוקים בסובייטיזציה, כלומר בהחדרת הממשל הסובייטי לאזורים החדשים, שסופחו לאימפריה הסובייטית.
גרמניה הכשירה את צבאות בעלות בריתה במזרח אירופה, כדי להפוך אותם לצבא לוחם וכובש. בינתיים הרוסים נהגו בשאננות וסמכו על החוזה הכתוב והחתום עם ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני.
הגרמנים הכינו מערך התקפה לאורך כל הגבול הסובייטי, מן הים הצפוני בגבול פינלנד בצפון, דרך הארצות הבלטיות ופולין החצויה, שמחציתה המערבית נכבשה בספטמבר 1939, בתחילת מלחמת העולם השנייה בידי הגרמנים.
"העונש" לא איחר לבוא: ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים בעזרת מדינות החסות לבריה"מ מפינלנד בצפון ועד דרום רומניה. הם הפציצו מן האוויר, דרסו בשרשרות הטנקים שלהם את שטחי בריה"מ. הצבא האדום, מופתע, נסוג בבהלה.
צבא הונגריה תקף באוקראינה הקרפטית, ואילו הרומנים פלשו לבוקובינה ובסרביה. שתיהן פעלו תחת פיקוד גרמני וכך פתחו חזית רחבה לאורך אלפי קילומטרים, מהים הצפוני ועד הים השחור.
בעקבות המאורעות באירופה בשנים 1938 - 1940: כיבוש צ'כוסלובקיה, הסכם ריבנטרופ - מולוטוב, כיבוש פולין ונפילת צרפת, נשארה רומניה ללא עורף מדיני. ב- 21.6.1940 אולצה רומניה לוותר על בסרביה ובוקובינה הצפונית ולמסור ללא קרב לברית המועצות חבלי ארץ אלה. באוגוסט 1940 כפתה גרמניה על רומניה, בבוררות וינה, להחזיר חלק ניכר של טרנסילבניה להונגריה. לאחר מכן ב- 19.9.1940 אולצה רומניה, בחוזה קריובה, להעביר את דוברוג'ה הדרומית לידי בולגריה.
מאורעות אלה מוטטו את רוח העם ואת מעמדו של המלך. הגנרל יון אנטונסקו ניצל זאת ואילץ את המלך קארול להתפטר. הוא ואנשיו השתלטו על המדינה. אנטונסקו אימץ לעצמו כינוי דומה לזה של היטלר: "המנהיג" - Conducatorul. בסוף שנה זו (נובמבר 1940) החליטה רומניה להצטרף למדינות הציר (איטליה, גרמניה ויפן) (16).
בעוד הקשרים בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית הלכו והתהדקו, יזם אנטונסקו ביקור באיטליה. ב- 14.11.1940 ערך אנטונסקו ביקור רשמי ברומא. ב- 22.11.1940 הוא המשיך לברלין כאורחו של היטלר. ב- 3.11.1940 חתמה רומניה על חוזה הצטרפות ל"מדינות הציר". בעקבות חוזה זה החלו הגרמנים להזרים צבא נאצי לרומניה, תחת הכותרת של "הדרכת" הצבא הרומני. בחודש אוקטובר הגיעו "המדריכים הצבאיים". יחידות הצבא הגרמני, שמנו כ- 500,000 חייל, תפסו את המקומות האסטרטגיים ביותר, כולל  שדות תעופה שסביב הבירה. הם הבטיחו את השליטה בשדות הנפט והתבססו בפלויישטי. הם תפשו את נקודות הזינוק לאורך הגבול עם ברית המועצות, תוך הכנות מובהקות לפלישה לתוך ברית המועצות. הן הממשל של אנטונסקו והן "משמר הברזל" (Garda de Fier) עשו את מירב המאמצים לשמור בסוד את כניסת הצבא הגרמני והפיכת רומניה לראש גשר לקראת ההתקפה המתוכננת של גרמניה על ברית המועצות.
במדיניות החוץ הקודמת רומניה הייתה נאמנה ל"הסכמה הקטנה", ברית בין שלוש המדינות: רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, בעלות בריתה של צרפת. שתי מפלגות קטנות, משמר הברזל שבראשה קודריאנו, והמפלגה הקוזיסטית שבראשה עמדו קוזה וגוגה, לחצו על הממשלה להתקרב לגרמניה הנאצית. שתי המפלגות הגדולות ההיסטוריות: המפלגה הליברלית (בראשה טטרסקו) והמפלגה הלאומית של האיכרים (בראשה  מניו) התנגדו לברית עם גרמניה.
משמר הברזל השתמש בטרור נגד הפוליטיקאים. ב - 1939 רצחו את ארמנד קלינסקו, ראש ממשלת רומניה ממפלגת האיכרים הלאומיים של מניו. המפלגות הפשיסטיות הלכו והתחזקו, עד שהמלך חש בסכנה לשלטונו. כדי להתחזק הזמין המלך בשנת 1940 את גנרל יון אנטונסקו לראשות הממשלה, למרות שנטיותיו הפשיסטיות היו ידועות. מאוחר יותר, בספטמבר 1940, הדיח כאמור אנטונסקו את המלך קרול השני והמליך את בנו, מיהאי הראשון. בלחץ ראש הממשלה אנטונסקו הכריז המלך על רומניה כ"מדינה לאומית לגיונרית" (פשיסטית), על פי השם החדש של משמר הברזל - "התנועה הלגיונרית." תנועה זו הכריזה על אנטונסקו "מנהיג המדינה" כדוגמת "הפירר" ואת הוריאה סימה מינתה למפקד התנועה הלגיונרית. הוריאה סימה, ששאף להדיח את אנטונסקו ולתפוס את מקומו כ"מנהיג", חיקה את הארגונים הפשיסטיים הגרמניים, ס"ס וס"א. הוא הציב לגיונרים בראש המוסדות והארגונים, החל מראשי עיר, ראשי נפות, משטרה ובכל עמדות המפתח ברחבי המדינה. הוא היה ידידו של הימלר ותלמידו הנאמן. אנטונסקו שיתף פעולה עם שגריר גרמניה וקיבל ממנו הוראות על-פי הוראותיו של ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה.
הוריאה סימה והלגיונרים החלו להשליט טרור ברחבי המדינה, בדיכוי וברצח של יהודים שנשחטו בבתי מטבחיים, ועל הגופות נתלו שלטים "כשר". הוריאה סימה לא הסתפק בהוצאות להורג של יהודים בלבד, הוא גם טבח בשוטרים ובאסירים רומניים בבית הסוהר שהתנגדו ללגיונרים (18).
בינואר 1941 פרץ מאבק בין הוריאה סימה ואנטונסקו. הוריאה סימה ארגן מרד מזוין נגד אנטונסקו. המרד ידוע כ-Rebeliunea. אנשיו של הוריאה  הובסו, נרצחו או נשלחו למאסר (5). הצבא הגרמני לא התערב במלחמה זו שבין שני המנהיגים הרומנים. הוריאה עצמו ברח לגרמניה, שם מצא מחסה תחת האפוטרופסות של הימלר.
הערה: לאחר שב- 23.8.1944 רומניה "הפכה את עורה" והצטרפה רשמית לבעלות הברית הטילו הגרמנים על הוריאה הרכבת ממשלת גולה ומינו אותו כראש ממשלה.
 

 

 


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים