--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> אישים >> אקדמיה ומדע >> צדקנית לרנר הורוביץ
 



צדקנית לרנר הורוביץ
מורה ומחנכת
 

צדקנית לרנר הורביץ בוגרת הסמינר (הפדגוגיון) העברי למורים ולגננות בצ'רנוביץ
 
המוסד העברי היחיד שהכשיר אז מורות וגננות, לבתי ספר עבריים ברחבי רומניה, שהוקם במקום בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. עם סיום לימודיה באמצע שנות העשרים נשלחה ע"י התאחדות "שפה עברייה" ללמד ברשת בתי הספר העבריים שהוקמו באותה התקופה בבוקובינה, בטרנסילבניה ובצפון מולדובה, ביזמת ההסתדרות הציונית ובשיתוף פעולה עם הקהילות היהודיות המקומיות.
את עבודתה כמורה לעברית החלה ב-BERHOMET ואחר כך המשיכה ב-FALTICENI וב-ORADEA. בשנים 1928 ו-1929 לימדה בבית הספר העברי בדורנה: בשעות הבוקר ואחרי הצהרים את ילדי הקהילה, ובערב את המבוגרים. עם נישואיה לדוד הורביץ ז"ל, העתיקה את מקום מגוריה ל-EDINETZ בבסרביה.
 

דורנה
בדומה לפלטיצ'ני ולאורדיה - העבודה החינוכית בדורנה והפעילות הציונית שנלוותה אליה נחרתו בזיכרונה כמופת לתנועת התחייה הלאומית. ראשית, התרשמה מרמת ביה"ס העברי – שהקיף את רוב התלמידים היהודיים מבני הקהילה – ומחבר מוריו ומחנכיו, שעמם נמנו אישים בעלי השכלה רחבה בתחום היהדות, הציונות והתרבות הכללית. ייזכרו לטוב מייסדי בית הספר ומנהליו, אשר מתוך להט ציוני ואמונה שלמה בחשיבותו של החינוך העברי לעתידו של העם היהודי, פעלו בכוחות עצמיים להקימו ולקיימו.
שנית, התרשמה מן הפעילות הציונית שאפיינה את יהודי המקום על כל שכבותיהם, בהנהגתו הנערצת של ישראל ביבר המנוח, שהשתתף בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבאזל.
בהפצתם של שני אלה – החינוך העברי והרעיון הציוני - ראתה צדקנית את ייעוד חייה.
 
ידיניץ, בסרביה1940-1931ׁׂ
גם לאחר נישואיה לדוד פעלה רבות בכיוון זה, ובהשפעתה שלטה השפה העברית בביתה, תופעה יוצאת דופן בסביבה כולה.
הודות לה הוכשרו מאות ילדים, מבוגרים וחלוצים לקראת עלייתם לארץ ישראל – בידיעת השפה העברית ובהכרת התנ"ך והספרות העברית. באותה התקופה בידיניץ ובסביבתה היו כ-8,000 יהודים.
הייתה בה קהילה יהודית מלוכדת והיא שמרה על אורח חיים דתי-מסורתי, בעלת אוריינטציה ציונית. כאן, כמו בדורנה (ולפני כן בברהומט,פלטיצ'ני ובאורדיה), השתלבה במרץ רב בפעילות החינוכית והציונית.
מאמץ מיוחד השקיעה בהכשרת החלוצים לקראת קליטתם המהירה בא"י.
פעילות זו הופסקה כליל עם סיפוחן של בסרביה וצפון בוקובינה לברית המועצות, ב-28 ביוני 1940. כל מאמצי צדקנית ודוד להשיג רישיונות עלייה(סרטיפיקטים) לארץ ישראל, לפני הסיפוח הסובייטי לא נשאו פרי.
ימים אחדים לפני 22 ביוני 1941, היום שבו גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית פתחו במלחמת בזק נגד ברית המועצות, נסעה יחד עם בנה לצ'רנוביץ לביקור קרובים. דוד נשאר בבית בידיניץ. הקשר ביניהם נותק ולעולם לא נפגשו עוד.
בצילום: צדקנית ודוד ביום נישואיהם. מקור: יד ושם  18213
 
הכיבוש והגירוש (1944-1941)
בשבוע הראשון של יולי 1941 היו כבר בסרביה וצפון בוקובינה כבושות בידי גרמניה ורומניה. חיילי הצבא הרומני ביצעו טבח מחריד ביהודי ידיניץ בסיועה הפעיל של האוכלוסייה הנוצרית המקומית. כאלף איש נספו בשלושה ימים, ביניהם כמה מאות נשים שנאנסו באכזריות רבה לפני שהחזירו את נשמתן לבורא.
באמצע יולי 1941 גורשו כל שרידי החרב – ביניהם דוד הורוביץ – לכיוון טרנסניסטריה. אלפים נספו במהלך הגירוש מרעב, ממחלות ומתשישות. גורל דומה פקד את יהודי צפון בוקובינה.
צ'רנוביץ שמנתה לפני המלחמה כ-50,000 יהודים, איבדה בשבוע הראשון של הכיבוש כאלפיים נפש בעקבות הטבח שהגרמנים והרומנים ערכו ביהודי העיר, ביניהם הרב  הראשי ד"ר מארק ואישי ציבור אחרים.
בנס שרדה מן ההרג.
הגזרות הבאות באו זו אחר זו: תחילה, ענידת טלאי צהוב; ב-11 באוקטובר 1941 פורסם צו שלפיו על כל יהודי צ'רנוביץ להתרכז באותו יום עד שעה 18:00 בגטו. הותר להם לקחת עמם חפצים מעטים בלבד; ימים אחדים לאחר מכן יצאה גזרת הגירוש לטרנסניסטריה.
בהתערבותו הנמרצת של טריאן פופוביץ', ראש העיר (הוכר כחסיד אומות העולם), הותר לכ-19,000 יהודים להישאר בעיר על יסוד היותם אלמנטים מועילים.
לרוע המזל, כעבור שנה, לאחר הדחת פופוביץ', גירשו שלטונות רומניה כ-4,000 מהם אל מעבר לנהר בוג.
רובם נספו שם.
הואיל וצדקנית ושתי אחיותיה המורות, שושנה לרנר ובתיה זינרייך ובנה יוסף, לא יכלו להוכיח את חיוניותם, נגזר עלינם להיות בין שיירות המגורשים הראשונות לטרנסניסטריה. מוגילב הייתה תחנתנם הראשונה, ולמזלם גם האחרונה.שרשרת נסים פקדה אותם וכך ניצלו מגירושים נוספים לעומק טרנסניסטריה. כל אימת שהייתה אקציה בעיר, עלה בידם להימלט ממנה.
מגפת הטיפוס שאחזה ביהודי מוגילב בחורף 1941 – 1942, הפילה עשרות אלפי חללים מבין המגורשים. נוסף למאבק על הקיום היומיומי והפחד מפני גירושים מזרחה ע"י השלטונות הרומניים המשיכה צדקנית ללמד בשפה העברית ובספרות עברית את הילדים בגטו, שבו הייתה גם התארגנות יהודית מופלאה: בית יתומים, בתי ספר, בתי חולים ובתי תמחויי לעניים – כל אלה בסיוע הקהילה היהודית בבוקרשט. התארגנות זו תואמת את ההגדרה המושמעת בימינו כ"מרי הרוחני" בשואה.
 
השחרור (סוף מארס 1944)
יום השחרור ע"י הצבא האדום היה דרמטי.חיילי הצבא הגרמני הנסוג, אשר לא הספיקו לערוך טבח ביהודי הגטו, המטירו אש מתוך העיר אטאקי, מעברו השני של הדני'סטר, על עוברי אורח במוגילב. עשרות יהודים נהרגו דווקא ביום השחרור.
זמן קצר לאחר השחרור שמו פעמיהם בחזרה "הביתה".
 
בידיניץ השתהו צדקנית ובנה במשך כשנה אחת. בתקופה זו הכשירה צדקנית תלמידים יהודיים לבית הספר הרוסי המקומי.
אף כי לא הייתה מומחית לשפה זו, הרי שליטתה בה וגישתה הפדגוגית סייעו בידה לא רק למצוא מקור פרנסה, כי אם גם להיות מורה מבוקשת מאוד, שהקלה את קליטת הניצולים מחדש במערכת החינוך וההשכלה. מידיניץ עברו לקרוביהם בצ'רנוביץ; משם ניתן היה לעבור את הגבול לרומניה, בדרך לארץ ישראל. הציפיות היו גדולות, אך עמן גם התלאות בדרך.
 
בהעפלה לארץ ישראל ובמחנות קפריסין (1947-1946)
לאחר שהות קצרה בבוקרשט, בקיץ 1946, שבה צדקנית  והשתלבה מחדש בהוראת העברית במרכז החלוץ, עלה בידה להשיג לה ולבנה מקום באניית המעפילים "כנסת ישראל" שהפליגה מנמל דיג קטן ביוגוסלביה. האוניה נשאה על סיפונה 3,850 מעפילים, רובם ניצולי שואה מרומניה ומהונגריה. בים האדריאטי פקדוה סערות עזות. קברניט האנייה, שליח מארץ ישראל, יוסי הראל, סבר שהיא תטבע. על אף הכול, אחרי מסע שארך שלושה שבועות, הגיעו לנמל חיפה. הצי הבריטי גילה את האנייה בלב ים, ושלוש משחתות בריטיות ליוו אותה עד חיפה.שם עלו חיילים בריטיים על סיפונה של "כנסת ישראל"; ולאחר מאבק קשה עם המעפילים הצליחו במשימתם והעבירו אותם לאניותיהם שהפליגו למחנות המעצר בקפריסין.
 בשהותם בגירוש קפריסין במשך קרוב לשנה, ייסדה צדקנית במחנה המעפילים 64 את בית הספר העברי "איחוד" שבו לימדה את כל המקצועות בשפה העברית, ואילו את המבוגרים לימדה עברית בשעות אחרה"צ. הכשרת תלמידי בית הספר ואת המבוגרים בידיעת השפה העברית ומקצועות היהדות תרמה ללא ספק לקליטתם החברתית, החינוכית והתרבותית בארץ 
 
במחנה המעפילים עתלית
עם קבלת ההיתר לעלות ארצה המשיכו והחזיקו אותם הבריטים עוד כחודש-חודשיים במחנה המעפילים בעתלית. החלטת האו"ם ב- כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל מצאה אותם במחנה המעפילים בעתלית, כחודש ימים לפני שהשלטונות הבריטיים שחררו אותם. באסיפה ספונטנית שנתכנסה במקום לציון האירוע, הייתה צדקנית הדוברת הראשית על משמעותה ההיסטורית של ההחלטה. גם במחנה בעתלית המשיכה בהוראתה והכינה את התלמידים - שעמם הגיעה מקפריסין לעתלית - להצגת חג החנוכה. היה זה החג הראשון שעצורי המחנה חגגו על אדמת ארץ ישראל.
 
בארץ
עם עלייתם ארצה השתלבה בהוראה בבית הספר ע"ש ויתקין בשכונת שפירא שבדרום תל אביב. היא לימדה בו במשך עשרים שנה, עד לפרישתה לגמלאות.
הואיל ורוב תלמידיה היו בנים ובנות של עולים חדשים ממזרח אירופה ומארצות ערב, בית ספר זה נחשב אז למעין כור היתוך של גלויות. שיעוריה שימשו, בדרך קבע, מסגרת השתלמות לתלמידי סמינרים שהכשירו עצמם להוראה. וכשם שבגולה פעלה, בין היתר, לקירוב היהודים לארץ ישראל, כך פעלה בקרב תלמידיה בישראל להעמקת זהותם הלאומית, יחד עם יהודי התפוצות.
בשנת 1985 הלכה לעולמה והובאה למנוחות בירושלים.
לזכרה ולזכר פועלה החינוכי, ולזכרו של בעלה דוד שנספה בשואת יהודי בסרביה בשנת 1941, ניטעה חורשה בת 1,000 עצים ביער ירושלים, והוקמה קרן סיוע לפרסום מחקרים וזיכרונות על טרנסניסטריה.
 
(*) הכותב הוא בנה ד"ר יוסף גוברין שגריר ישראל בדימוס.
ד"ר יוסף גוברין פרסם ב- 1999 את הספר "בצל האבדון", זיכרונות על טרנסניסטריה ועל ההעפלה לארץ ישראל, בהוצאת "בית לוחמי הגטאות", "יד ושם" ירושלים ו-"המרכז לחקר יהדות רומניה" – האוניברסיטה העברית בירושלים.
 

 
 
 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים