--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף

דף הבית >> קהילות >> עיירות וכפרים (500-) >> ק ר ש ת >> קוסטשט

קוסטשט
יהודי היישוב והסביבה נורים למוות בשדה פתוח ב- 1930 חיו בקוסטשט 274 יהודים, שהתפרנסו בקושי מחקלאות, ממכירת
פירות ומגידול בהמות.
בכפר היו שלושה בתי כנסת ושלושה "חדרים". במועצת הכפר כיהנו שלושה נציגים יהודים, והפעילות הציונית במקום היתה
של "מזרחי" ושל "בני עקיבא".
בתקופת השלטון הסובייטי (יוני 1940 - יוני 1941 ) נעצרו כמה יהודים בכפר וגורשו לסיביר.
ביולי 1941 נכנסה יחידה של הצבא הרומני לכפר, כלאה את כל היהודים לשלושה ימים בבניין בית הספר ולא סיפקה להם שם אוכל ומים. לאחר מכן שוחררו, אך לא לאורך זמן – תושבי הכפר האוקראינים הסגירו את היהודים לידי יחידה צבאית אחרת, שעברה סמוך ליישוב. זו הובילה את היהודים לשדה פתוח, שם נורו ונרצחו 420 יהודים מקוסטשט ומהסביבה. רק בודדים הצליחו להימלט.
אחד הניצולים, שחזר לדירתו, נהרג באבנים ובמקלות על ידי האוקראינים, שעסקו אותה שעה בביזת הרכוש היהודי.
היהודים, שהיו ביום הטבח מחוץ לכפרם, חזרו אליו, אך גורשו מאוחר יותר לטרנסניסטריה.
איש לא חזר לקוסטשט לאחר המלחמה.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 514

שרלוטה קרמר (זלצמן)
גורל יהודי קוסטשט
בוקובינה, ואוכלוסייתו ,(Strojineţi) הכפר קוסטשט נמצא במחוז סטרוז'ינץ היתה ברובה אוקראינית. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בכפר כשלוש מאות ושמונים יהודים, רבים מהם בעלים של גני פרי גדולים ושל אדמות חקלאיות. אחדים עסקו בסחר בהמות, היו בעלי בית חרושת (Axelrad) ואחרים היו בעלי מלאכה. האחים אקסלרד גדול לחמאה ולשמן, ובין המשפחות המכובדות והעשירות נימנו משפחות זוסר, יגרמן, לאוב ועוד.
בכפר היו בית כנסת ובית עלמין יהודי. עד פרוץ המלחמה שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר, אך לאחר פרוץ מלחמת
העולם השנייה ונסיגת הכוחות הרומנים כלאו האוקראינים את יהודי המקום בבית הכנסת ורצחו אותם במכונות ירייה. בין יהודי הכפר, שנותרו בחיים, היו סבינה זוסר, דוד זוסר, רגינה בוכבינדר, גברת יגרמן, גברת שפירא ואחרים. הם לא גרו באותה עת בכפר.

דרך הייסורים שלנו
משפחתנו לא גורשה מיד מן הכפר, משום שבעלי היה הרופא היחיד בבית החולים, ואי אפשר היה בלעדיו. למרות זאת באמצע יולי 1941 נשלחנו גם אנו לגטו בצ'רנוביץ. שהינו שם כשלושה חודשים, ואז הורו לנו להגיע עם מיטלטלינו לתחנת הרכבת, שם דחסו אותנו לקרונות בהמות, ויצאנו לדרך.
בהגיענו לאטאקי, שעל גדת הדנייסטר, נלקחו מאיתנו כל חפצי הערך שלנו והמסמכים האישיים שברשותנו. בעלי אמר לקצין הממונה, כי אם ייקח ממנו את תעודת הרופא, מוטב לו למות, והקצין, אומנם, הבטיח, שלאחר בדיקה יוחזרו כל המסמכים, אך, כמובן, לא קיים את הבטחתו.
באטאקי נמצאו כבר מגורשים רבים. היה סתיו, רוח קרה נשבה וגשמים החלו לרדת.
האיצו בכולנו לעלות על גבעה, לרדת ממנה, לעלות עליה שוב וחוזר חלילה. זקנים וחולים לא יכלו לעמוד במעמסה והתמוטטו. אמהות איבדו את ילדיהן הקטנים, ומכל עבר נשמעו צעקות ויללות בכי. וכל אותה עת הז'נדרמים אינם מפסיקים להכות אותנו בקתות רוביהם.
נותרנו לשבת על גדת הדנייסטר במזג אוויר נוראי, בתוך  והמה, מוזנחים, בלי אמצעי קיום, עד שהגיע תורנו לעבור במעבורת היחידה את הנהר. שם עבד בעלי זמן ,(Murafa) כשהגענו לצידו השני, הוליכו אותנו ישר למורפה מה כרופא בבית החולים המחוזי. במחנה התפרצו מחלות, כמו טיפוס הבטן וטיפוס הבהרות, דיזנטריה ואף הרעלות דם. תרופות נמצאו רק בשוק השחור ותמורת כסף רב. בעלי נאבק ללא לאות במגפות הללו, עד שנדבק בעצמו בטיפוס הבהרות, וב 22- במאי 1942 נפטר.
לאחר מותו הורע מצבנו מאוד. רעבנו ללחם ונאלצנו לעזוב את החדר, שבו התגוררנו. מכרתי את בגדיי ואת התרופות, שהיו ברשות בעלי, כדי לפרנס אותי, את ילדנו ואת אימי.
מתוך עדותה ב"יד ושם"
מגרמנית: גד סובול

 


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים